השכלה: לימודי תואר ראשון בסוציולוגיה ותולדות האמנות
מצב משפחתי: נשוי +2
ותק בתחום: 20 שנה
הכתבות שאני הכי גאה בהן
הכתבה הראשונה היא "המעבדה הניידת" שעסקה בחוקרי זיהוי פלילי. עולמם של חוקרי זירות הרצח ריתק אותי משתי סיבות. הראשונה היא האתגר המחשבתי שהם מתמודדים איתו - להבין ולשחזר, מתוך זירה דוממת לגמרי, את האירוע האלים שהתרחש זמן כלשהו קודם לכן. את מה שרואים בסדרה CSI ראיתי מול עיני בזירה אמיתית. הסיבה השנייה היא המחיר הנפשי שמשלמים האנשים במקצוע הזה. במהלך הצילומים חשתי כאילו חיכו שנים שמישהו יקשיב להם.
כתבה נוספת שאני גאה בה היא "הלב" שעסקה במבצע הרפואי בו הושתלו בחמישה ילדים ישראלים איבריו של ילד מג'נין, שנהרג בשוגג על ידי צה"ל. מול המצלמה התרחשה, בזמן אמת, דרמה קיצונית ברמה האנושית, הרפואית והלאומית.
הכתבה "ההוספיס" עסקה בשאלה, איך מתמודד אדם עם הידיעה שנותרו לו ימים ספורים לחיות? איך הוא נפרד מחייו וממשפחתו ומי האנשים שעובדים במקום כזה, ולמה? אני חושב שהכתבה על ההוספיס בתל-השומר עשתה אותי אדם טוב יותר.
את האיזון לכתבות האלה, ולאחרות שנגעו במוות, השגתי באמצעות סיפורים מחויכים מהמציאות הישראליות: ממפעל העראק של אנשי צד"ל לשעבר, דרך ציפורים פולשות, ועד אירוע יבש, לכאורה, כמו חידון התנ"ך העולמי. כשאתה חמוש בסקרנות, תוכל לדלות פנינים כמעט מכל מקום.
בתחילת דרכי כעיתונאי חייתי במשך שבוע כחסר בית בירושלים. קיבצתי נדבות בכותל, התיידדתי עם הומלסים ושיכורים, וזכיתי באוצר של תובנות על העיר ועל עצמי. כתבה זכורה נוספת עסקה בפעוטונים של ילדי העובדים הזרים. השילוב של תום ילדות, אקזוטיקה והזנחה כיווץ את הלב של צופים רבים והניע פעולות לסיוע.
כל הכתבות של יגאל מוסקו
הנבחרת של איתי אנגל
יש לכם סיפור מעניין? ספרו אותו לצוות "עובדה"