גדי מוזס, בראש מורם: "ניסו לשבור אותי, הייתי דרוך ומרוכז באיך אני שורד"

גדי מוזס חזר לניר עוז, הקיבוץ שבנה, לאדמה שחרש וזרע במו ידיו - נחוש לבנות מחדש. בן 20 היה כשהגיע לקיבוץ עם גרעין של התנועה, כמעט בן 80 נחטף לעזה. בריאיון לאילנה דיין הוא מדבר לראשונה, אחרת ממה שסיפרו לפניו, על 482 ימים לבד בשבי, על המפגש הבלתי נשכח עם ארבל יהוד, שעות לפני השחרור - ועל רגעי הפחד בח'אן יונס, באירוע שיצא מכלל שליטה.

בפשטות שובת לב מוזס מספר על השבי. בלי מילים גדולות, בלי שמץ של רחמים עצמיים. כשהוא פורק את שעבר, לאחר שטולטל בין עשרה מקומות מסתור, אפשר להתחיל להבין איך נראים כמעט 500 ימים של בדידות ושל אימה. "את העומק של מה זה פחד, העומק של חוסר קשר עם העולם, העומק הזה של הלא נודע - אי אפשר להעביר את זה, כל מה שקרה לי היה התעללות נפשית", סיפר. "ניסו לדכא אותי. ניסו לשבור אותי. כל הזמן הייתי דרוך ומרוכז רק באיך לא יפגעו בי. איך אני שורד".

"חרב עלי עולמי"

כשהמחבלים חוטפים אותו לעזה בשבילי הקיבוץ, עוד אין לו מושג מה יקרה בשדות לבת זוגו האהובה אפרת כ"ץ - בתוך פחות משעה. 20 שנה הם היו יחד. זוגיות מאוחרת, שהציתה אהבה גדולה. הוא חשב שיציל אותה, ואת בתה דורון ושתי הילדות הקטנות שלה, שהגיעו לחג – כשהחליט לצאת מהבית אל המחבלים שבחוץ. הוא לא ידע, במשך חודשים ארוכים בשבי, שאפרת שלו נחטפה מהבית בניר עוז, יחד עם דורון, והבנות. במהלך החטיפה הופיע מעליהם מסוק קרב בודד של חיל האוויר והתחקיר הצה"לי שפורסם בשבוע שעבר אישר סופית כי אפרת נהרגה מירי המסוק.

"באיזשהו שלב הם נתנו לי דף עם תמונות של כל החטופים. אני רואה את אפרת והוא גם מראה לי אותה במחשב שלו כאחת מהשבויות". המחבלים, טוענים שהם יודעים בדיוק היכן היא מוחזקת. אחד מהמחבלים אף טוען, שמורן, בתו של גדי הייתה בניר עוז עם שניים מילדיה באותו הבוקר, שבוייה ובחיים. בימי ההולדת של שתיהן, הסכים אחד המחבלים אף להעביר "מסר יום הולדת" מגדי וטען כי המסרים שהעביר למורן – שלא נחטפה, ולאפרת שנהרגה, התקבלו בהתלהבות.

רק כחודש מאוחר יותר, כאשר המחבלים מאפשרים לו לשמוע רדיו לרגעים אחדים, נפתחו החדשות בידיעה על ועדת הבדיקה של חיל האוויר והתחקיר על מותה של אפרת. "אז חרב עלי עולמי", שחזר. "הבנתי שהוא שיקר אותי וזרקתי עליו את הרדיו ואמרתי לו 'חתיכת שקרן! למה אתה משקר? אתה הרי לא כתבת לה וואטסאפ, והיא לא ענתה לך, וכנראה גם שיקרת אותי על מורן". באותם הרגעים גדי החליט בליבו שמורן מתה גם היא, בניסיון להימנע מעוד "פטיש כבד על הראש" ושבר נוסף.

"יעלה מה שיעלה, אני לא אתן לו להשפיל אותי"

באחד מאותם הימים בשבי, אחד משוביו מנסה לכפות עליו לאכול, בכוח. "פתאום אני רואה אותו לוקח כפפות של סיליקון ושם אותן על הידיים. התחלתי להגיד לעצמי 'מה, הוא רוצה לחנוק אותי? להאכיל אותי בכוח?'. הוא נותן לי אגרוף בכתף ואומר לי: 'אתה כן תאכל'. אמרתי לו: 'תשמע, עוד פעם אתה נוגע בי, אני מרביץ לך מכות רצח ולא אכפת לי מה כלי הנשק האלה יעשו לי, אבל אתה לא נוגע בי. יעלה מה שיעלה, אני לא אתן לו להשפיל אותי".

"קודם כל אנחנו יורים בך ואחרי זה מגינים על עצמנו"

בחודש יוני בשנה שעברה, המחבלים מעבירים אותו ללב המואסי. באזור שמוגדר "הומניטרי" מוחזק חטוף ישראלי, במשך שמונה חדשים, מוסתר בין אלפי פליטים. סגור בתוך "חושה", ישן על החול. האם ידעו בצה"ל שגדי מוזס נמצא באזור כשמטוסי חיל האוויר מפציצים אותו שוב ושוב?

הוא עצמו זוכר הכול. הוא היה שם גם כשמוחמד דף הגיע לאחד המבנים במתחם, וחוסל בתקיפה מן האוויר. "השומר שלי מסביר לי 'אתה לא מבין דבר אחד באיסלאם – אני מחויב להגן עליך לפני שאני מגן על עצמי. אבל שתדע לך שאם הצבא שלכם יבוא להציל אותך, קודם כל אנחנו יורים בך ואחרי זה מגינים על עצמנו'". הוא לא רצה שיגיעו לשחררו "אמרתי: 'סבלתי כל כך הרבה, מה, שיחזירו אותי בארון?'".

זקוף – בראש מורם, בתוך ההמון

בערב ההוא, בלילה שיהיה האחרון שלו בעזה, מוזס פוגש לראשונה בחטופה נוספת, חברת קיבוץ ניר עוז – ארבל יהוד. "אני מכיר אותה מגיל אפס. זה היה חיבוק של אבא וסבא ומה שאת רק רוצה. זה היה רגע מכונן כיוון שהייתי לבד 481 יום והסתבר לי שגם ארבל הייתה לבד 481 יום. הרגשתי שאני עף מהבור הזה בבית הקברות ללחבק בשר מבשרנו. היא אמרה 'אתה לא עוזב אותי יותר'".

בשעת צהריים של אותו יום חמישי בסוף ינואר, הם מגיעים למקום שבו אמור להיערך מעמד השחרור שלהם. "הייתי בטוח שאנחנו הולכים לאיזו זירה שיקרעו אותנו שם לגזרים", סיפר. זה היה אירוע שונה מכל "טקסי השחרור" המעוותים שהתקיימו לפני ואחרי. בשידור החי מעזה, ניתן היה לראות את ההמון המשולהב סוגר עליהם, אבל אין תמונה שיכולה להמחיש באמת את מה שעבר שם עליו ועליה.

"פותחים את הדלת ואומרים לה 'בואי' ואני חשבתי שאני יוצא מדעתי. לא ראיתי כלום, רק המון. שמעתי את הצעקות ולקחו אותה. פחדתי פחד מוות שנתנו אותה להמונים". ארבל כבר עושה את דרכה, בתוך הקהל שמשתולל, וגדי עדיין ברכב – אין לו מושג לאן לקחו אותה, ומה עומד לקרות. לאחר שעה, הוא יוצא מהרכב. "אמרתי לעצמי 'זהו, אכלו את ארבל ועכשיו יאכלו אותי'". אך יש תמונה אחת, שתיזכר מאותו מעמד, של גדי, עומד זקוף עם חצי חיוך, רגע לפני שמגיע לידי הצלב האדום.

כשירד מהרכבים הצה"ליים, במפגש הראשון שלו עם הכוחות, פסיכולוגית במדי צה"ל אומרת לו את המילים שלא ישכח – מורן בחיים והוא עתיד לפגוש אותה ממש עוד כמה דקות. "זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהיא חיה ושלא איבדתי לא אותה ולא את הבנות".

מכל העולם פונים, אולי גם הממשלה רוצה לעזור לנו?

לחבריו הוא כתב את המכתב שהתפרסם לפני כמה ימים הקורא לשיקום ניר עוז והחזרת החטופים –  ש-14 מהם, נחטפו מניר עוז ועודם בשבי בעזה: איתן הורן, אריאל קוניו, דוד קוניו, מתן צנגאוקר, נטפונג פינטה, אביב אצילי ז"ל, אליהו מרגלית ז"ל, אריה זלמנוביץ' ז"ל, גדי חגי ז"ל, ג'ודי ויינשטיין ז"ל, יאיר יעקב ז"ל, עמירם קופר ז"ל, רונן אנגל ז"ל, תמיר אדר ז"ל.

"אני מבין טוב מאוד שאני הקשיש היחידי ששרד וחזר בחיים. אבל אני מבין טוב מאוד איזה סבל ואיזה עינויים עוברים כל האנשים שהיו שם ושוחררו, האנשים שמתו שם והאנשים שעדיין שם. ראש הממשלה, הוא רוצה לשמוע אותנו? הוא רוצה להבין מה אנחנו מרגישים? הוא רוצה להבין איזה תחושות בגידה יש לנו שהמדינה הפקירה אותנו? אני חושב שראש הממשלה הזה, סימן אותנו כאנשים שהוא לא רואה", הבהיר מוזס, שחיכה לדבר – עבור חבריו שנותרו מאחור.

"אף אחד לא צריך להזמין אותך, אתה צריך להיות הראשון פה. מכל העולם אנשים פונים ורוצים לעזור לנו - אולי גם הממשלה שלנו רוצה לעזור לנו?", הוסיף מוזס שלא נותן לדבר לעצור אותו: "אני מאמין שיש עתיד. בניית ניר עוז חייבת להתקיים. אין אופציה אחרת. צריך להתחיל לעבוד כדי שתעמוד נקודת פאר שהיא הייתה לפני ה-7 באוקטובר. אנשים כבר יבואו".