לוחמי המילואים של חטיבת אלכסנדרוני עשו כבר יותר מ-300 ימי מילואים, כמעט ברצף, אך את הדרך שהם עושים כעת בחולא, עיירת חיזבאללה מהקשות בדרום לבנון, איתי אנגל עשה בדיוק לפני 18 שנים. אתמול (רביעי) ב"עובדה", הוא חזר לשם, לקו המגע – יחד עם הלוחמים.
סרן במיל' עילם יעקובי, מ"פ בגדוד 9203 שנלחם כעת עם חייליו בלבנון כבר ספג אבדות כבדות בעזה. "במבצע הראשון שלנו בזייתון היינו עשרה ימים, וקיבלנו מודיעין על פיר", סיפר. "אנחנו שם במרחב מגינים ופתאום שריקה ונפילה. אני רגיל לשמוע הרבה בומים, אבל משהו נשמע שונה. שמעתי צעקות, 'נפגעתי, נפגעתי'. איבדנו שם באירוע את עומר סמדג'ה ואת סעדיה דרעי, תשעה נוספים נפצעו. ביום שאחרי, כשנסיים שם ונסיים פה, אני אתעסק גם בעצמי. עוד לא הגעתי לזה, עוד לא הספקתי".
רס"ל במיל' עומר סמדג'ה ורס"ל במיל' סעדיה דרעי, לוחמי החטיבה, נפלו בקרב במרכז רצועת עזה בקיץ האחרון. הוריו של סמדג'ה מגויסים מאז למילואים בחטיבה בתפקידים עורפיים, ופועלים להקמתה של "מכינת התקומה" לזכרו ולהנצחתו.
"שמתי את הכול מאחורה, ניתקתי מגע"
"לפני שבאתי לפה, לא יודע אם זה עובר מסך, אבל חרבנתי קוביות מרוב פחד", סיפר רס"ם במיל' נתב יתום, חפ"ק מג"ד בגדוד. "אין ספק שזה מקום מסוכן. נפצעו לנו חבר'ה באופן רציני. איך שהתחלנו, שני הנהגים ששמו אותנו חטפו כטב"ם ונהרגו. אבל עדיין, ברגע שאתה נכנס, ברגע שהמשפחה עזבה אותי, ניתקתי מגע, אתה שם את זה מאחורה".
במהלך הלחימה בחולא, אל"מ משה פסל, מפקד חטיבת אלכסנדרוני, רץ והסתער עם החיילים שלו, אבל בשבעה באוקטובר היה רושם שחייו נגמרים, שהסוף הגיע. "באותו היום קפצתי בשעה יחסית מוקדמת מהבית עם הנהג שלי ביחד לכיסופים", סיפר.
"הייתי אז מפקד אגוז, הקפצתי את היחידה. בתוך כדי חילוץ של תושבי הקיבוץ, חטפתי כדור בחזה בהיתקלות מטווח קרוב עם מחבלים. מהרגע ההוא, אני זוכר פחות או יותר שתי דקות". אל"ם פסל היה מורדם ומונשם כחודש ימים. "אני זוכר שהתעוררתי והבנתי מה מצבי. אני עם חיתול, לא מצליח לאכול לבד, לא מצליח לשתות. התחלתי שיקום שנמשך בעצם עד סוף ינואר". את הריאיון עימו קטע ירי של פגז, שניפץ את שמשות החלון שמאחוריו. בחילופי הירי שהתפתחו לאחר מכן, אחד הלוחמים נפצע קל, אך בתוך כמה דקות חזר להילחם.
מצלמות "עובדה" - בלב הדאחיה
הרבה ממחבלי כוח רדואן ברחו מחולא כשצה"ל נכנס, והם כעת בדאחיה, בביירות. בתיעוד משם נראה ההמון, באגרופים מורמים ובקולות רמים. הצלמים שתיעדו עבור "עובדה" תפסו עוד ועוד הלוויות של מחבלי חיזבאללה עמוסות אדם. אם בחולא וביישובים הקרובים לגבול נראה שחיזבאללה כמעט הוכחדו, הרי ששם, עושה רושם שרבים מהם חיים, קיימים ובעיקר מאיימים לחזור.
מי יקבל אחריות לאדמה הטעונה הזו?
דווקא ברגע שבו מבחינים הלוחמים במחבל חיזבאללה מהעבר השני של הכביש, והחיילים נערכים לעוד היתקלות, מגיעים לשטח כלי רכב של יוניפי"ל, כוח האו"ם בדרום לבנון, שבצה"ל ובישראל בכלל תמיד חשדו במקצועיות שלו.
רס"ן במיל' דוד קנוטובסקי, חפ"ק סמג"ד 9203, כבר נתקל במצב דומה. "זו פעם שנייה שזה קורה לנו. היינו בכפר אחר, פתאום הגיעו משאיות של האו"ם – 'לא ידענו שיש פה לחימה'. אני עוד מרצועת הביטחון. אנחנו זוכרים גם מהעבר, שיתוף הפעולה של האו"ם עם הלבנונים, אולי עם החיזבאללה, קיים. ראינו את זה גם כשהיינו במטולה. אנחנו צריכים להיות מכבדים אבל לא לתת להם לעשות מה שהם רוצים. עשרים שנה הייתה להם את ההחלטה שהם היו אמורים לאכוף, הם לא עשו את זה עד עכשיו, איך אפשר לסמוך עליהם?"
יום למוחרת, במהלך הקרב בחולא, נפלו חמישה חיילי צה"ל ונפצעו כעשרים. רס"ר במיל' תום סגל, רס"ן במיל' דן מאורי, סרן במיל' אלון ספראי, רס"ב במיל' עמרי לוטן ורס"ב במיל' גיא עידן נהרגו בקרבות בעיירה. כבר אז, לפני 18 שנים, כולם הביעו תקווה שלכפר הזה הכוחות לא ישובו עוד, וגם היום צפות אותן השאלות. כמו אז, גם עתה – אף אחד לא יכול להבטיח כלום.