תומאס הנד מביט לרגע לאחור, אל מעבר לדלת החדר הפתוחה מאחוריו. הנה היא שם: אמילי. כמה בלתי נתפס זה עדיין, שהיא כאן – מוגנת ושמורה וקרובה כל כך. "הנה היא", אומר תומאס, "קצת רזה יותר ממה שהייתה, היא איבדה לא מעט משקל, ואחרי שראתה דברים שאף ילד בגילה לא צריך לראות. ואני צריך לפעמים להזכיר לעצמי שהיא כאן. לא תמיד אני מצליח להאמין לזה".
בסך הכל יומיים וחצי חלפו מאז שאמילי חזרה אליהם, והם כמו מנסים לגעת בכל כולה וגם בחוויה שנושאת איתה ילדה צנומה שאת יום הולדת תשע עשתה בשבי חמאס, עזה. "היא אמרה שהיא ידעה שיש לה יום הולדת", מספרת אחותה הגדולה של אמילי, נטלי. "היא באה חזרה עם הפיג'מה שאיתה היא נלקחה, וזרקנו הכל לפח". "והיא קוראת לעזה – קופסא", מספר אביה, תומאס.
יש דברים שאת רוצה לשאול ועוצרת את עצמך?
"בטח", אמרה נטלי. "מה קרה מהרגע שהיא יצאה, איך התייחסו אליה, מה הייתה השגרה שלה, מי נפגש איתה, מה היא ראתה מה היא חוותה. אבל לאט לאט".
יש משהו מרגע המפגש איתה שלא דמיינת שיקרה?
"לא חשבתי שהיא תחשוב שהייתי חטוף בעצמי", סיפר תומאס. "המבט בעיניה כשהיא ראתה אותי היה של הפתעה. היא חשבה שכל הקיבוץ נחטף. זו הייתה הקלה: המחשבה שהיא חשבה שאבא לא הגן עליי, אבא לא הציל אותי – זה היה קשה. הרגשתי שלא עשיתי מספיק".
למרות שלא יכולת לעשות יותר.
"כהורה, אתה תמיד חושב שהיית צריך לעשות יותר".
"חשבתי שהגעתי לגן עדן"
תומאס נולד בדבלין, אירלנד והגיע כמתנדב צעיר לקיבוץ בארי – לא רחוק מהים של עזה. הוא מתאהב בקיבוץ היפהפה שבעוטף עזה. "פתחתי את הדלת וחשבתי שהגעתי לגן עדן", הוא נזכר. הוא פוגש שם את נרקיס – בת הקיבוץ, והם מביאים לעולם את נטלי ואת עדן. הם מחליטים להיפרד ומהזוגיות המאוחרת שלו עם ליאת, מגיעה לעולם אמילי, שהייתה רק בת שנתיים כשאימא שלה חלתה.
"ליאת עוד לא הייתה בת 40 כשנפטרה", הוא מתאר. "ואמילי הייתה רק בת שנתיים וחצי". נרקיס, גרושתו של תומאס, הופכת למשמעותית מאוד בחייה של אמילי, אחרי מות האם ליאת. "אימא שלי אהבה לרקוד", נזכרת נטלי, "היא תמיד הייתה רוקדת בבית, הייתה עושה שניצלים עם הרגל למעלה על השיש. היא תמיד דאגה, והיינו קרובות מאוד".
"נרקיס ואמילי פיתחו קשר חזק מאוד", מתאר תומאס. אבל הכל נקטע בשבת של השביעי באוקטובר. בשבת ההיא, כשעשרות מחבלים מתחילים לשטוף את הקיבוץ, תומאס נמצא בבית. הוא מבין מה מתחולל בקיבוץ מההודעות שמתחילות לזרום לקבוצת הוואטסאפ. הוא מחליט להמתין מחוץ לממ"ד, עם האקדח האישי שלו שלוף ומוכן. באותו הזמן, נרקיס נמצאת בבית שלה בקיבוץ – והמחבלים גם הם, ואמילי ישנה אצל חברתה הטובה הילה, שמתגוררת בבארי עם אימא שלה – רעיה. נטלי נמצאת בדיוק בטיול באוסטרליה, כשהיא מתחילה להבין מה עובר על המשפחה שלה בקיבוץ.
"אני קודם כל יוצרת קשר עם אימא שלי", מתארת נטלי. "בשלב מסויים היא הפסיקה לענות. המשכתי לחייג, ופתאום עונה לי מישהו עם מבטא ערבי. ראיתי שהשיחה נענתה מהצד שלה אז ישר אמרתי 'אימא, אימא', ושמעתי מישהו אומר לי: 'אימא עזה', וניתק".
במהלך השעות האלה תומאס לא יודע מה קורה עם אמילי. "התפללתי שהיא בטוחה בממ"ד", הוא מתאר. נטלי מתקשרת לאמילי בשיחת וידאו: "היא אמרה לי אני 'לא רוצה למות'".
רק שעות רבות אחרי שיחולץ, הוא יבין שנרקיס נרצחה כשניסתה להימלט מהממ"ד הבוער ושאמילי איננה. יומיים אחר כך יודיעו לו שמישהו ראה את גופתה של ביתו באחד השבילים בקיבוץ. כמה ימים אחר כך הוא מתראיין ל-CNN ואומר שרווח לו כשגילה שאמילי נרצחה, ולא נחטפה. "אם אתם יודעים מה עושים לאנשים בעזה – זה גרוע ממוות", אמר אז.
באמת התכוונת לזה?
"לגמרי".
אבל חשבת על האפשרות שאמילי תראה את הריאיון הזה?
"היא בוודאי תראה את זה", השיב. "זה משודר ונמצא בכל מקום".
"היא כבר ראתה את זה", מתארת האחות נטלי. "היא שאלה אותי: 'באמת חשבתם שאני מתה?', אמרתי לה: 'כן'. היא שאלה אותי אם בכיתי. עניתי לה שרק טיפה", אומרת בחיוך.
6 שעות אחרי 50 יום
"כשאמרו לי שהיא ברשימה, קיבלתי את המסר בטלפון, והייתי צריך לשמור את זה בסוד", נזכר תומאס. "רק כשהייתי לבד צעקתי 'כן!' בחדר שלי". אלא שבדיוק בפעימה שבה הייתה מיועדת אמילי להשתחרר, העסקה התעכבה, ולרגעים היה נדמה שהיא עומדת על סף ביטול.
"זה יום מזעזע", מתארת נטלי. "יום שמעצים את כל מה שחווינו". "6 שעות זו המתנה ארוכה אחרי 50 יום", נזכר תומאס. "זה פשוט האריך את האימה והטראומה".
"הייתי כל היום בחוץ", מסבירה נטלי. "הסתובבנו כל היום. לא יכולתי להישאר בבית. הייתי צריכה לזוז לעשות משהו. אז נסעתי קרוב לבית חולים, בערך 20 דקות. הסתובבתי ליד תל השומר".
ואז הגיע הרגע המיוחל: אמילי זוהתה, ומשם עשתה את דרכה חזרה לישראל. "אבא התקשר אלי, ואמילי אומרת לי: 'נטלי'. זה הרגע שבו הבנתי שהיא איתנו".
"כשהיא הגיעה היא דיברה חלש מאוד", אומר תומאס. "לא הייתה עוצמה לקול שלה. הייתי צריך לשים את האוזן שלה ממש ליד השפתיים שלה ועדיין לא שמעתי מה אמרה".
ואז אמילי שאלה את נטלי איפה נרקיס. "אמרתי לה שתביא לי את אבא רגע, לא ידעתי מה להגיד לה", היא נזכרת. "היא הגיעה בארבע בבוקר עם מבט חלול, מבט כבוי. לא איתנו. היא לא הבינה מה קרה, היא הבינה שמשהו לא בסדר, לא מסתדר. ואז ישבנו איתה אני, אבא שלי ועדן אחי, ואבא שלי פתח ואמר שהיא שאלה על נרקיס, ושאנחנו רוצים לספר לה שהיא נרצחה. אמרו לנו להשתמש במילה הזו".
"היא לא התחילה לבכות", אומר תומאס, "היא רק הייתה בשוק".
היה משהו שהיא רצתה כשהיא חזרה?
"סושי. היא רצתה סושי והבאנו לה סושי. זה היה יום ההולדת של הילה, והיו שני מגשים ענקיים של סושי".
אני חושבת המון על מה שנוצר בין שתיהן – בין הילה לאמילי – שמת לב שיש להן תדר משלהן? שנהיה שם משהו בשבעה שבועות הארורים האלה בעזה?
"כן. רואים בדיבור שלהן, במבטים שלהן, בחיבוקים שלהן", אומרת נטלי. "הכול מאד אינטימי ומחובר ממש".
והקשר הזה הוא בדיוק כמו הקשר שהתחיל לפני שנים בין נרקיס ורעיה – שנולדו וגדלו יחד בבארי, והחברות ביניהן כמו הדביקה את הילדות ואז צלחה את המבחן שאף אחת מהן לא דמיינה במציאות המסוייטת בשבי.
"רעיה דאגה לבת שלי כמו שאימא דואגת לבת. היא דאגה שהן יאכלו ואשתו, היא אפילו סיפרה את אמילי", מסביר תומאס. "רעיה נתנה להן הנחיה לא להגיד שיש להן כינים כי אז יספרו אותן", מתארת נטלי.
לאט לאט הם מתחילים להבין מה קרה לה שם בעזה, אחרי שנחטפה מהבית של רעיה בבארי. "היא אמרה שהיא לא ישנה שלושה ימים", מסבירה נטלי. "הם היו מעל הקרקע כל הזמן ולא במנהרות. הן הוחזקו בבית ואז כשהצבא התקרב, הן רצו בין הבתים, תחת אש. היא לא אמרה 'פחדתי'", מסבירה נטלי. "היא נראית מפוחדת. מורגש הפחד כשהיא מספרת על זה. היא אמרה לי דבר אחד שבינתיים הכי הלחיץ אותי, שהיא ראתה מישהו שירו בו, אבל הוא לא מת, 'אבל זה עבר בו', היא אמרה".
יש דברים שאתה מפחד לשאול?
"אמרו לנו לא לחפור", השיב תומאס. "אני רוצה לחפור, אבל אתה צריך להתקדם לאט לאט, ועם הזמן היא תספר מה שהיא רוצה לספר".
"לפעמים בחדר היא פתאום עושה 'אוסקוט'", אומרת נטלי. "שאלתי אותה מה זה אומר, והיא אמרה להיות בשקט. נשמע שהן דאגו אחת לשנייה. תמיד כשהיא אוכלת היא מציעה קודם לכולם. זה לא היה ככה לפני. ואם אני אומרת לה שאני לא רוצה אז היא אומרת: 'נו תאכלי, נו בשבילי'". שאלתי אותה אם הם היו מציעים למי שיותר רעב – אז היא עשתה כן עם הראש".
כמעט עד הסוף הן היו ביחד – הילה, רעיה ואמילי, אבל אז הופרדו. "הם לקחו את רעיה יומיים לפני שהוחזרו", מסביר תומאס.
אנחנו בעצם לא מתחילים להבין אפילו מאית מהזוועה שהיא עברה.
"נכון", השיבה נטלי. "אנחנו מבינים שיכול להיות שפתאום עוד שנה היא תספר עוד דברים שלא ידעתי. אני לא יודעת כמה היא תרגיש שהיא יכולה לספר או לא יכולה לספר או כמה יהיה לה קשה לספר. אנחנו לא יודעים כמה היא מדחיקה דברים".
מצד שני הנחמה היא שתמיד אומרים כקלשיאה שהחיים חזקים והשטף של החיים ואתם תסחבו אותה קדימה.
"היא כבר נראית כאילו היא התבגרה בשנה".
אז מה התוכנית מעכשיו?
"לרפא אותה", אומר תומאס. "לרפא את התינוקת השבורה שלי". וכשנטלי נשאלת היכן היא תהיה היא משיבה תשובה ברורה ופשוטה: "איפה שאמילי תהיה, אני איתה".