שנים עשר קליעים חדרו לגופה של סג"ם עדן רם במהלך השבת של השבעה באוקטובר. לראשונה, ממיטתה בבית החולים, היא סיפרה על מה שעברו היא וחבריה בחמ"ל של בסיס פיקוד העורף באורים, שהפך בשבת ההיא לשדה קרב מדמם.
בבוקר המוקדם של אותה השבת היה הבסיס רגוע ומנומנם. "אני ישנה במיטה בשש וחצי בבוקר, ופתאום שומעת את היירוט, עוד לפני האזעקה", עדן סיפרה. "מהר אני לוקחת את הנשק, שמה כפכפים ורצה למיגונית".
היא לא הייתה היחידה שם. במיגונית, יחד איתה, התקבצו חיילות נוספות. "כל אחת מדברת עם המשפחה שלה, מודיעה להן שהכול בסדר", היא תיארה. "פתאום אחת האימהות אומרת לאחת החיילות שהיא שמעה שיש חדירת מחבלים באורים. אנחנו מסתכלות אחת על השנייה בשקט ואומרות: 'אנחנו באורים, מה, זה אמיתי?'".
בסיס אורים, הסמוך לאופקים, הוא קומפלקס המורכב משלושה חלקים: בסיס מחוז דרום של פיקוד העורף, שבו משרתים עדן וחבריה, בסיס מודיעין ובסיס מודיעין שדה. בזמן שעדן וחבריה מצטופפים במיגונית, הן לא העלו על דעתן שעשרה מחבלים מכוח הנוח'בה, חמושים בכמויות אמל"ח עצומות, כבר דוהרים באופנועים וחודרים לבסיס משער צדדי. אבל אז הן שמעו את היריות.
"הבנו שזה אמיתי", שחזרה עדן. "עשיתי לבנות תדריך מהיר איך אנחנו בכלל יורות בנשק. בסוף אנחנו בסיס של ג'ובניקים, לא לוחמים, לא שום דבר. אף פעם לא הגדרתי את זה שאני 'בעוטף', אנחנו לא ממש על עזה".
הן הבינו שאסור להן להישאר במיגונית הפתוחה שעלולה להפוך למלכודת, ומחליטות לרוץ לחמ"ל. בדרך לחמ"ל עדן נפגעה מכדור ברגלה, והמשיכה לרוץ. רק כשהיא נכנסה פנימה, בטוחה שהיא נמצאת במקום המוגן ביותר בבסיס, היא התפנתה לטפל בפציעה - אחת הסמב"ציות הורידה את הקפוצ'ון שלה וייצרה לעדן חוסם עורקים מאולתר.
אבל זמן קצר אחרי שהתקבצו בחמ"ל, הם התחילו לשמוע את המחבלים סוגרים על המבנה. ארבע דלתות יש בחמ"ל המבוצר, והמחבלים עוברים דלת אחר דלת. "אני זוכרת שכבר נשארה ממש הדלת האחרונה שמפרידה בינינו לבינם. אנחנו כבר שומעים דיבורים בערבית ומבינים שבעוד כמה שניות כולנו מתים. שתי בנות מכוונות על הדלת כדי לנסות באמת איכשהו להגן עלינו".
בשלב הזה התחילה עדן להקליט הודעות פרידה ממשפחתה. "הקלטתי להם המון הודעות קוליות, אמרתי להם שאני אוהבת אותם מאוד ושיתפללו עליי", סיפרה. את ההודעה האחרונה היא מקליטה ב-8:24 בבוקר, ובה שומעים היטב צרור יריות והטלת רימון פנימה.
"ברגע שהם נכנסו לחמ"ל, ישר עצמתי עיניים", היא שחזרה, "התחילו לרסס אותנו בלי סוף בכדורים. הרגשתי כאבים, אני זוכרת שלא הבנתי איפה הכדור האחרון שפשוט הורג אותי. אני ממשיכה לשמוע אותם, שומעת שהם נוגעים במסמכים, מתחילים לחפש דברים". זמן קצר אחר כך ביצעו המחבלים וידוא הריגה. "הם פשוט ריססו בלי סוף. החדר מפוצץ כדורים, אין פיסה בחדר שהם לא הגיעו אליה. הכול מנופץ, כל החלונות. ואז הם הלכו. אני בזמן הזה עוד לא הבנתי כל כך אם אני חיה או מתה", סיפרה.
עדן התקשתה לזוז, 12 קליעים בתוך גופה, כשהיא זיהתה עוד חיילת נושמת לידה. "אני מבינה שעוד מישהי ניצלה, ישר נגעתי בה ודיברנו. ביקשתי ממנה שתעזור לי, התחלתי למשש את כל הגוף כדי להבין איפה נפצעתי, כמה אני מדממת, האם יש מקום שאני מדממת בו יותר", אמרה. הן אלתרו יחד חוסם עורקים נוסף, ואחר כך שכבו והחזיקו יחד ידיים. הן שכבו זמן ממושך, עדן פצועה קשה, וחברתה, פצועה ברגלה, דואגת לוודא שאינה נרדמת והיא עירנית.
באותו זמן ממש דהר הרכב של א', לוחם ביחידת המו"מ המטכ"לית, יחד עם שניים מחבריו ליחידה, בדרכם דרומה. כמו רבים אחרים, כששמעו את האזעקות בבתיהם, לא היה להם ספק מה צריך לעשות. כשהם כבר סמוך לאופקים הם חטפו צרור יריות מכיוון בסיס אורים. "לא הכרתי את הבסיס", אמר א', "ראיתי בסיס ענק ואמרתי 'מה לעזאזל קורה פה? איך הם הגיעו לפה'? אירוע מטורף, מבחינתי, במרכז הארץ".
השלושה פרקו מהרכב ונכנסים לבסיס, שם נתקלו במחבלים. בזמן שהיו מעורבים בהיתקלויות, רץ לכיוונם מפקד הבסיס. "הוא צועק לנו 'האירוע הוא כאן. הבלגן בפנים'", סיפר א', "אני עדיין לא מבין, מה זאת אומרת. הבלגן הוא בחוץ, האירוע בחוץ, מחבלים יורים עלינו. אנחנו מנהלים קרב". "מפקד הבסיס מכווין אותנו", סיפר י', סגן מפקד היחידה שהיה עם א'. "הוא אומר לנו 'תראו, יש לי חיילות שאבד לי הקשר איתן בתוך החמ"ל'".
א' וי' פנו להציץ בבניין המבוצר. בכניסה לחמ"ל, אמר א', היה לו רגע של היסוס. " בתור לוחם שיודע לוחמת טרור אני מבין שצריך להיכנס לכזו 'כספת' שניים שלושה צוותים מאומנים שעובדים ביחד הרבה זמן כדי לשמור אחד על השני. זה לא משהו שאתה נכנס אליו עם עוד אחד או שניים. אני מציץ יחד עם י' למסדרון, רואה מסדרון ארוך מאוד, חושך מוחלט, אין חלונות, זו כספת סגורה".
למרות החשש, הם נכנסו לתוך החמ"ל החשוך. "אנחנו פשוט פותחים כל אחד חדר אחר, נגד כל התו"לים שאפשר, ומתחילים להסתער, מטהרים חדר אחרי חדר בזהירות מרבית". כשהם מגיעים לחדר הפנימי נגלה לעיניהם מראה קשה. "בחדר הזה אזעקה פועלת, הספרינקלרים עובדים, הכול כאוס על הרצפה, מחשבים, מקלדות", תיאר א'. "ומתחת לשולחן אנחנו רואים פשוט ערימה של אנשים. אנחנו פועלים באוטומט, מתחילים לבדוק אחד אחד".
אלא שאז, במפתיע, הם שמעו קריאה חלושה של 'הצילו', והבחינו בשתי חיילות שנמצאות בחיים. הם חילצו קודם את חברתה של עדן, שהצליחה לעמוד, אבל עדן, פצועה קשה, לא יכלה לזוז, והם נאלצו להפעיל כוח כדי לחלץ אותה מתחת לגופות חבריה. "דחפתי אותה כלפי מעלה", שחזר א'. "הדם שלה זרם עליי. אירוע מאוד קשה, היא הייתה לבנה, הייתי בטוח שהיא כבר ממש בדקות האחרונות שלה. קצת צעקתי שמה. נתתי צעקה".
"אנחנו מצליחים להרים אותה", אמר י'. "והיא נותנת לי את הטלפון שלה. היא אומרת לי 'תגידו להורים שאני אוהבת אותם''. אני לוקח את הטלפון, אומר לה 'הכל יהיה בסדר, את תצאי מזה'".
ואתה מאמין לעצמך?
"רציתי להאמין".
שלושה ימים הייתה עדן מורדמת ומונשמת. חודש וחצי מאז היום ההוא, כבר עברה דרך משמעותית, אם כי לפניה עוד מסע שיקום ארוך. "כשקצת קשים לי דברים, אני נזכרת שאני פה וזה לא מובן מאליו", אמרה. "ועל זה אני מודה כל יום, שאני בכלל פה".
ובתוך הבוקר הקשה הזה, היה עוד סיפור גבורה אחד; סיפורה של סמל עדי גרומן, לוחמת בחיל האיסוף הקרבי, ששירתה בבסיס הצמוד. ממש עם תחילת המתקפה, עדי הצטרפה ללוחמים מהבסיס שלה שיצאו להגן על בסיס פיקוד העורף, עוד לפני שהגיעו לשם הכוחות האחרים. מרגע שהבינו שהאירוע העיקרי מתרחש בחמ"ל שם, עדי הסתערה עם חבריה לכיוון אותו חמ"ל, כשמחבלים יורים ומשליכים עליהם רימונים מכל עבר. שני כדורים פגעו בעדי, שנהרגה מאש המחבלים. היא היתה בת 19 בנופלה, השאירה אחריה הורים ושלוש אחיות.