שעת צוהריים של יום שישי, המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים איכילוב בתל אביב. אני נמצאת כאן כבר כמה ימים, יחד עם המשפחה של עדי פרץ שנורתה בראשה מכדור תועה בלב בת ים. עדי במחלקה, מורדמת ומונשמת, ואנחנו עומדים עם המשפחה ברחבת בית החולים. פתאום מישהו מכריז: "עדי התעוררה". אלה מילים שנשארות בלב ומהדהדות לתמיד. כי בעצם מה הסיכוי? מה הסיכוי שאישה עם קליע במוח ורסיסים בראשה, שנפגעה מכדור שפגע בה ישירות, תתעורר ואחר כך גם תעמוד על הרגלים, ותחבק את הבת שלה ותחזור לחיים?
בימים הראשונים בבית החולים שמענו שאין כזה סיכוי. אחר כך, במסע שלנו עם עדי במשך הימים והשבועות שחלפו מהירי, הבנו שהמילה 'נס' נכתבה על רגעים כאלה בדיוק. והכל קורה – חי וממשי – ממש מול המצלמות שלנו.
בימים שאחרי ההתעוררות עדי מוכיחה את מה שאמרו עליה מהשנייה הראשונה: היא לוחמת. ואנחנו איתה, רואים אותה אוספת את עצמה מול כאבי ראש, בעיות ראייה, החרדה והמצב הנפשי המטלטל. ואז מגיע הרגע, שבו הכול מתגמד. זה קורה כשאביגיל הקטנה מגיעה לבקר. עדי עומדת מול המראה בבית החולים ומכסה במייק אפ את הצלקות והסימנים על הפנים כדי שהקטנה לא תבחין בהם, אבל אביגיל מגיעה ובכנות של בני חמש מצהירה באומץ: אני זוכרת מה קרה לך. ואני מבינה שהיא בעצם אומרת לה: אני איתך, אמא אין צורך לכסות את הצלקות עבורי.
שנים רבות שאני מספרת סיפורים בכתבות ובסרטים דוקומנטריים, וכל פעם מחדש אני מגלה איזו זכות גדולה זאת. אלא שכאן מול העוצמות של עדי פרץ קרה לי משהו אחר: שמעתי את עדי אומרת בפשטות "ישתבח הבורא" אין ספור פעמים, והצלחתי לראות בעיניים שלה כמה כוונה ואמונה יש באמירה הזו שלה. וכמה כוחות הנפש שלה מובילים אותה במסע השיקום שהיא עוברת.
ובכל הזמן, במקביל, העיתונאי תומר ממיה ואני צוללים לתוך חומרי החקירה בתיק הירי בעדי פרץ, ואני מוצאת את עצמי תופסת את הראש. לא יכול להיות, אני אומרת לעצמי, אין מצב שככה זה עובד, שכולנו חיים בתוך מין רולטה רוסית. שלכולנו בעצם יש סיכוי להיקלע לקרב בין עבריינים, להיות אלו שקליע תועה פוגע בהם וכמה שזה מפחיד. זו בדיוק הסיבה שצריך לספר את הסיפור של עדי פרץ. פשוט כי בעניין הזה, אי אפשר לבנות על ניסים, בשביל נס כמו של עדי, צריך להיות עדי.