ביום שבת האחרון, ערב תשעה באב, שודר שוב הסרט "לנצח את סג'עייה" שליווה את לוחמי הצוות של איציק סעידיאן, אחי, במסע טיפולי לרומניה. הסרט מביא את הסיפורים והעדויות של חלק מלוחמי גולני שראו מול עיניהם את פיצוץ הנגמ"ש שגבה את חייהם של שבעה לוחמים. מבחינתי, הסרט הזה הוא מסמך ועדות מצמררת לאותו לילה והצצה אל תוך עיניים מבועתות וקרועות של פוסט טראומטיים. הסרט הזה הוא הזדמנות לראות איך פוסט טראומה נראית: מתנועות גוף, ממבטים, מתיאורי התנהגות של הלוחמים על מה שעובר עליהם בבית. אפשר לראות את הכאב העצור, ההתפרקות. זו הזדמנות לראות מחדל כל כך טרגי וצועק של הצבא ואיזה מחיר אכזרי אנשים משלמים עליו, במותם וגם בחייהם.
לא הייתי עם הצוות של איציק במסע ברומניה, אבל שמעתי ממנו אחרי הצילומים. בסרט עצמו, איציק הוא לא אחד הלוחמים שמספר את הסיפור שלו. הוא לא מתאר את הקשיים שלו, ואת ההתמודדות שלו. אני צופה בסרט והתחושה שלי היא תחושה של החמצה בתיאור הסיפור של איציק, מרגישה שהוא פשוט נשכח מאחור. אני רואה אותו מאד שקט ובודד, מכונס, והקטרזיס הטלוויזיוני הזה, שהוא עצמו יכול היה לצפות בו – לראות אותו מדבר על המקרה מהעיניים שלו, מתפרק ואז מקבל חיבוק חם מחבריו לצוות. זה לא קרה. במובן מסוים הסיפור של הסרט זה הסיפור של איציק באופן כללי: סיפור של החמצה.
סיפור של בחור שבמשך שבע שנים נלחם בשדים הכי אפלים, שמנסה למצוא לעצמו ריפוי דרך הים, דרך נתינה ועזרה לכל מי שרק ביקש ולא ביקש. איציק שיפץ בתי קשישים, התנדב במשתלה שמעסיקה פוסט טראומטיים, הוא עצמו היה בית פתוח ואוזן קשבת לכל מי שעבר חוויות קשות ומחפש להשמיע וכל זה בזמן שהוא כלוא בתוך המחשבות והרגשות שלו עם עצמו.
אנשים אולי ציפו לראות את איציק בסרט ששודר בשבת מדבר שם ברומניה על מה שהוא חווה, לראות קטעים שלא שודרו, לראות אותו מקבל את החיבוק החם שהחברים קיבלו שם אחד מהשני. אבל הסרט ששודר הוא בסופו של דבר אותו סרט, ואיציק מופיע שם בקול מאד חלש. היום, אנחנו כבר יודעים לשפוך אור על מה שעבר עליו בשנים האחרונות, מתוך אינספור סיפורים של חברים שפוקדים אותנו בבית החולים ומתוך עדויות שמצטברות אצלנו כל הזמן. אף אחד מאיתנו לא שיער, לא ידע, לא העריך שאיציק במצב נפשי כל כך קשה ושאותו יום מר ונמהר הוא יום שמבחינתו כלו כל הקיצים.
אנחנו מאמינים שאיציק לא רצה למות, ולא מתוך סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. שום דבר לא היה ורוד בשבע השנים מאז המקרה, אבל איציק קיבל עזרה מאנשים טובים במהלך הדרך: "ימטוב" המדהימים, גיא דואק, ענת יופה סמסון ועוד ועוד. אנשים שנתנו לו כוחות בעיקר בעשייה, ברצון להרגיש שיש גם חיים טובים. במפגשים עם המשפחה ובעיקר עם אחייניו הקטנים, ראינו איציק אחר: איציק שמחזיק, שמצחיק את כולם, שמחבק חזק, שאוהב. אנחנו מאמינים בכל ליבנו שהאקט שהוא עשה (מתוך מחשבה שזה יכול לסיים את חייו) היה מתוך ייאוש גדול של חוסר הכרה, שקיפות והחמצה.
וזה מוביל אותי לביקורת הגדולה שלי על האופן שבו הדברים התנהלו: לתת לאדם שכל כך זקוק לסיוע נפשי וכלכלי, עזרה כל כך מועטה, ואז באבחת החלטה, להוריד לו את אחוזי הנכות ולהקשות עליו לנהל את חייו באופן חופשי, חף מדאגות כלכליות, זה פשוט גמר את איציק. אבל בראש ובראשונה: התחושה הזאת של "אני שקוף". לא רואים אותי, לא רואים כמה אני סובל, כמה הנפש מדממת, כמה אני זקוק ואני אומר את זה! התחושה הזאת הייתה הקש ששבר את גב הגמל. במקרה שלו, כ"בוגר" האירוע הקשה ביותר בצוק איתן, היה מתבקש כל כך שיקבל את ההכרה ואת האחוזים הגבוהים שהגיעו לו.
לפני ארבעה חודשים החיים של משפחתי נשברו לריסיסים כשיצחק הצית עצמו מול אגף השיקום. מאז אותו יום, השם סעידיאן הפך למוביל המחאה של פצועי צה״ל והלומי הקרב. אנחנו זוכים לאהבה ותמיכה גדולה מכל העם שעוזרת ומחזקת אותנו בימים ובלילות הקשים שאנו מלווים בדאגה את יצחק בבית החולים.
אני פוגשת בחודשים האחרונים מאות לוחמים ואת חבריו של יצחק שלחמו איתו בצוק איתן, שהקריבו את נפשם, ואני רואה מולי את אחי הקטן יצחק שעבר את אותו הגיהינום. הם נלחמים על אחוזי נכות ונאלצים לחזור שוב ושוב על האירועים הקשים שעברו והחיים שלהם כמו החיים שלי ומשפחתי מתנפצים כל יום מחדש.
אני מבינה שהמעשה האכזרי והמחיר הכבד שיצחק ואנחנו משלמים בא ללמד את כל עם ישראל שאסור לנו לוותר על אף אחד מפצועי צה״ל. אין הלום קרב שאינו בר שיקום. המשימה שצריכה לעמוד מול עיני משרד השיקום זה לקבל את הלוחמים בחיבוק גדול ולהתאים את הטיפול הנכון לכל אחד מהם ולעזור לבני המשפחה שלהם. לעשות הכל כדי לשפר את החיים של החברים של יצחק כי מגיע להם. אני והמשפחה מתפללים לשלומו של איציק ולמרות התקופה הקשה מרגישים שליחות גדולה להמשיך ולדאוג שהשם סעידיאן ישנה את היחס ויוביל את הדאגה לכל הלומי הקרב שיקבלו את היחס והתנאים שמגיעים להם. אנחנו מייחלים ליישום רפורמת סעידיאן המבורכת, מייחלים שאף אחד לא ירגיש כמו איציק שלנו, אבל אנחנו בעיקר מייחלים שהוא יזכה לראות את זה.