"מה שאני אגיד לך עכשיו, הולך לשנות לך את החיים". האישה הזרה שהתקשרה לבן אשכנזי בסוף פברואר 2020, והציגה את עצמה רק בשם אינגה, בהחלט ידעה איך להתחיל שיחה. "מזל טוב. נולדה לך בת. בוא לקחת אותה".
בן לא הבין מאיפה זה נוחת עליו. הוא חשב שזאת בדיחה. אחר כך בכה כמו שלא בכה בחיים. ארבעה ימים אחרי זה כבר היה על המטוס. מאותו רגע גם אנחנו איתו, שנה וחצי במסע המטורף של חייו, רואים אותו הופך לנגד עינינו לאבא של תינוקת שעד אותו רגע לא ידע על קיומה.
מה הופך אדם לאבא?
קשר דם? זוגיות שהבשילה למשפחה? החלטה מודעת שזה הפרויקט הכי חשוב לך בחיים? או אולי בדיקת די-אן-איי? אצל בן אשכנזי זאת הייתה שיחת הטלפון, שבישרה לו על טעות מעבדה בלתי אפשרית בארץ רחוקה. שנה קודם לכן הוא חזר משם עם תאומים שנולדו לו בפונדקאות, שאותם הוא נאבק לגדל לבדו. הדבר האחרון שחלם עליו זה עוד ילדה. אבל אז, הטלפון.
שנה וחצי אנחנו מלווים אותו, בן שני ואני, משלב ההלם, דרך ההתלבטויות המייסרות מה טובת התינוקת ומי באמת ראויים להיות ההורים שלה, ועד להחלטה, שמתקבלת מול עינינו. מול המצלמה. היינו איתו כשהמוח עוד אמר דבר אחד אבל הלב תפס פיקוד. שמענו את כל הלבטים, הזדהינו עם כל הפחדים. האמת היא שאני זוכר מעט סיפורים שהפעילו אותנו ככה. וקרה דבר מוזר, כמעט כל גבר על הסט בצילומים של "עובדה", הגיב לסיפור הזה בצורה מטורפת. לקח את זה אישי. בייחוד האבות מבינינו. בנסיעה הביתה, אחרי שהמצלמה כבתה, צלמים ומקליטים שכבר צילמו איתנו מיליון סיפורים, לא הפסיקו לדבר על מה שקרה לבן, ועל מה שזה עשה להם.
אני מסתכן כאן בהכללה גסה, אפילו שמרנית, אבל באבות יש משהו מתעתע. זה לא כמו אמא, שם הקשר בדרך כלל נתפס כמיידי וטבעי. אבא זה סוג של פריבילגיה. הבחור הזה שמחזיק את היד של התינוק אחרי שכבר יצא מרחם אמו. לא מהרחם שאין לך. מה בדיוק אתה מחייך שם בגאווה? מה כבר עשית בנידון? אחר כך אתה צריך כל החיים להוכיח שאתה ראוי לזה, ואיכשהו הרבה פעמים גם זה יוצא יותר מגושם מהדרך הטבעית שבה רוב האמהות נכנסות לתפקיד.
ואם זה ככה בשגרה, תחשבו רגע על בן אשכנזי, שמקבל את הטלפון מאינגה, עם המזל טוב, ברגע שבו הוא מחתל את התאומים. עוד ילדה? עכשיו? שלי? מאיפה? למה?
לבן אשכנזי יש את הדרך המיוחדת שלו להתמודד עם האתגר הזה. הוא לא מסתער עליו מהרגע הראשון עם מוצץ בין השיניים. אבל השנה וחצי שבה היינו איתו וראינו אותו צולח מבחן אחר מבחן, מכשול אחרי מכשול, היו אולי השיעור הכי חשוב שקיבלתי באבהות.