הפעם האחרונה שפגשתי את עמוס עוז היתה חודשים אחדים לפני מותו. ישבנו בחדר העבודה שלו, בבית ברמת אביב, הוא סיפר על המחלה, דיברנו על האפשרות לצלם ריאיון.
הפעם הבאה שפגשתי אותו הייתה כעבור כשנתיים וחצי, בין דפי הספר שכתבה בתו גליה, "דבר שמתחפש לאהבה". קראתי את הספר בנשימה עצורה, ונדמה שהוא נכתב כמעט בלי נשימה. גליה מספרת על אבא אלים, על ילדות שהייתה "מדבר", על שתיקה שנכפתה עליה בגלל שהבית כולו סגד לאיש הגדול שהשמש זרחה עליו כל השנים. זה ספר ששובר את הלב, ומאיים לשבור לרסיסים את דמותו של אדם שהיה יותר מסופר נפלא; הוא היה שם נרדף לאהבת אדם.
ואז פגשנו את פניה, אחותה הבכורה של גליה. באחד מימי הקיץ האחרון נסענו אליה, שרית מגן ואני, וישבנו שעות ארוכות אצלה בבית בזכרון יעקב, על קצה הוואדי. והיא אמרה בפשטות: "אני הייתי שם. המציאות היתה שונה מזאת שגליה מתארת". אחר כך פגשנו את דניאל, הבן הצעיר. ודניאל אמר משפט שלא יוצא לי מהראש, על לילות בלי שינה שהיו לו אחרי שיצא הספר של גליה. "פתאום אני אומר לעצמי שאולי כל מה שאני זוכר לא נכון, זה דבר שאוכל לך את כל הזכרונות, והזיכרון הוא הזהות שלך".
כתבות נוספות ב-N12 מ"עובדה":
- אתי קרייף בריאיון בלעדי: "היום לא הייתי מוחקת את ההודעות"
- המסע של ישראל להצלת בנו מכת לב טהור: "זו מלחמת עולם"
- התיעוד הבלעדי מהמצוד אחרי המחבלים שנמלטו מכלא גלבוע
- המחברת של אמיר רז: "ללמוד לנהל את העצבים שלי"
פניה ודניאל זוכרים אבא נפלא וילדות נהדרת. גליה מספרת על אבא אלים וילדות אומללה. היא מתארת שני אירועים קשים בספר, שגם האחים שלה יודעים שהם קרו. הם אומרים שאלה היו אירועים חד פעמיים, בתוך מציאות של משפחה מאושרת בקיבוץ. והם מספרים שאבא שלהם היה אדם טוב, לא המתעלל הסידרתי שעולה מן הספר של גליה. ולמרות הנטיה שלי, בדרך כלל, לנסות קודם כל לברר מה העובדות, מה קרה, מתי ואיפה – מהר מאוד הבנתי שכאן זה רק חלק מהסיפור.
כאן כל כך ברור שאותם אירועים יכולים לצרוב זיכרון שונה אצל אנשים שונים; ויש כנראה חלון הזדמנויות צר מאוד שבו הורים יכולים לתקן את הצריבה. עמוס עוז החמיץ את החלון הזה. הוא כנראה הבין את זה. רואים את זה בדפים שאנחנו חושפים לראשונה בכתבה, דפים שעוז לא הראה כמעט לאף אחד.
כשקראתי בפעם הראשונה את השורות האלה, בעצם הדיאלוג שעוז לא הספיק לקיים עם גליה, הצטמררתי. לא רק כמי שמנסה לספר את הסיפור הזה, אלא בעיקר כאמא. זה קרה לנו שוב ושוב תוך כדי עבודה על הכתבה הזאת: פתאום חשבנו על האחים שלנו, ההורים שלנו, על עצמנו כהורים.
בסוף, יש משהו יותר חשוב מאשר לקחת צד בסיפור הזה: צריך להאמין לכאב של גליה, חשוב להקשיב לאחים שלה, שהחליטו עכשיו לדבר. ולקוות לטוב.