אחרי תחקיר "עובדה": צה"ל ילחם על הדחת מפקד מצ"ח באר שבע

אמש צלצל הטלפון בבית משפחת לובטון במגידו. על הקו הייתה קצינת הנפגעים של גבעתי. היא סיפרה לערן ומיכל, ההורים של ניב ז"ל, שהצבא החליט להגיש ערעור על החלטת בית המשפט לפסול את הדחת מפקד מצ"ח באר שבע. זאת הייתה נקודת אור, אולי יחידה, בתוך קרב מתמשך שהם מנהלים כבר שנתיים, קרב שבו הפסידו את היקר להם מכל.

לפני עשרה ימים שידרנו ב"עובדה" תחקיר על מה שקרה ב48 השעות האחרונות בחייו של ניב, לוחם גבעתי ששם קץ לחייו, אחרי שרכזי מודיעין במצ"ח הפעילו עליו לחץ בניסיון לגייס אותו לשמש מקור כנגד חבריו לפלוגה. הרכזים התעלמו מקריאות מצוקה חוזרות שניב הביע בפניהם ולא דיווחו לאיש. בצה"ל החליטו להגיש נגדם כתבי אישום, וראש אכ"א, האלוף מוטי אלמוז, החליט יחד עם הרמטכ"ל להדיח גם את המפקד שלהם, מפקד מצ"ח באר שבע, מתפקידו. הנימוק המרכזי של אלמוז היה שמפקד מצ"ח יש אחריות פיקודית לאירוע.

הקצין המודח ערער על ההחלטה של הרמטכ"ל. שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ארנה לוי, החליטה בפסק דין חריג לפסול את ההדחה. היא קבעה שההדחה הייתה בלתי מידתית, אמוציונלית, ופסקה ש"היא אינה נשענת, ולו באופן מינימלי, על תשתית עובדתית וראייתית". ההחלטה שלה טלטלה את צמרת צה"ל.

השבועות עברו, ובצה"ל התלבטו מה לעשות. לרגע נראה היה שיש סיכוי אמיתי שהם יוותרו בקרב על זכותו של הרמטכ"ל להדיח רס"ן שבמשמרת שלו התרחש האסון הנוראי הזה. אבל אז קרה משהו, וזה קרה אחרי שהתפרסמו הפרטים המלאים על השעות האחרונות בחייו של ניב במסגרת התחקיר ששידרנו רק לפני שבוע וחצי. מה שהתרחש בחדרי החקירות בבסיס מצ"ח בבאר שבע, לא היה ארוע חד פעמי, הופעלה שם שיטת גיוס שמעלה חשד לשימוש באיומים כלפי נחקרים בכמה מקרים. בין היתר, התראיין חברו לפלוגה של ניב, שסיפר איך כחודש בלבד לפני התאבדותו של ניב – הוא מצא את עצמו באותה הסיטואציה בדיוק: יושב מול רכזי המודיעין של מצ"ח באר שבע, ונדחק לשתף פעולה ולמסור מידע על חבריו לפלוגה.

בחצרו של מפקד מצ"ח באר שבע התרחש אסון שסדק את החוזה העדין שיש בין צה"ל להורים ששולחים את ילדיהם לצבא. בבסיס החוזה הזה עומד רעיון פשוט: ההורים נותנים לצבא את הדבר הכי יקר להם, והצבא מתחייב לדאוג לבנים. במקרה הזה החוזה הופר. כשמבינים מה ניב עבר, מבינים שלא כל אם עברייה יכולה לדעת ששמה את בניה בידיהם של המפקדים הראויים לכך. זה בדיוק מה שהבין ראש אכ"א, האלוף מוטי אלמוז. ככה הוא תיאר את הסיבות שהובילו אותו להחלטה על ההדחה, בראיון ששודר אצלנו ב"עובדה": "במקרה של ניב, נכנס חייל לחדר, הפחידו אותו, הוא הודיע שהוא במצוקה, שהוא רוצה להתאבד. וכשאתה בודק למה לא ננקטו פעולות בסיסיות זה לא בעיה רק של מה שקרה בחדר החקירות, זה בעיה של מה שקרה גם בחדר ליד. זה לא שלא קיימו כאן איזה נוהל, זאת לא פליטת כדור. יש כאן שאלה עקרונית האם המפקד מימש את האחריות שלו? אם לא ננקוט כאן צעדים פיקודיים, אז על מה ננקוט אותם? מת פה חייל. יש חייל באדמה. סתם". חמוש במסקנה הזאת אלמוז נכנס לפני כמה חודשים לדיון  של 3 שעות עם הרמטכ"ל שחתם על ההדחה. זאת לא הייתה החלטה רגעית בפרץ של רגשות. הרמטכ"ל השתכנע, חתם -  אלא שהשופטת פסלה.

אתמול התכנסו בחדר הדיונים אנשי הפרקליטות ומפקדי הצבא. אני מבין ושומע שמה שעמד לנגד עיניהם היו צמד המילים שהם חלק מהאתוס של צה"ל "אחריות פיקודית". למילים האלו מקום של כבוד בקורסי ההכשרה, בטקסים, בנאומים, במורשות הקרב. כולם יודעים שמפקד אחראי גם למה שעושים פקודיו, שהמילים "לא ידעתי" לא יגנו עליו. האחריות של מפקד בצה"ל, לטוב ולרע, היא כמעט טוטאלית. אז מה בעצם שונה במקרה של ניב? האם מסתבר שהשורות האלו טובות רק לנאומים, ושבסופו של דבר האחריות האמיתית מתחילה ונגמרת בש.ג.? מה קורה כששאלת האחריות נבחנת לאורו של אסון בלתי נתפס? הרמטכ"ל החליט שעל צמד המילים האלה הוא הולך להילחם הפעם בבית המשפט העליון.

ביום הצילומים האחרון שתינו קפה במטבח של ערן ומיכל. ואז ערן אמר לי משפט שלא עוזב אותי: "אתה יודע, יום חמישי היום. זה היה היום שניב היה חוזר בו מהצבא. לפעמים אני נוסע לצומת שבו הייתי אוסף אותו כשהיה יורד מהאוטובוס עם המדים.  אני עוצר שם, יושב ברכב שעה ארוכה ומסתכל על ההורים האחרים שאוספים את החיילים שלהם הביתה, ואז עושה פרסה וחוזר הביתה בלעדיו. זאת המלחמה שלנו, שלא יהיה עוד חייל שיעשו לו את אותו הדבר. חייבים לעצור את זה". אתמול הם רשמו ניצחון קטן, במלחמה שלא יהיו בה אף פעם מנצחים, רק כאב גדול.