נשאלתי אם יכול לקרות במקום אחר ובזמן אחר, שמזעיקים רופא למטופל במחלקה והוא לא מגיע במשך שעות? עניתי שזה קורה כל הזמן, בכל מקום.
בימים אלה (כעת), תוך כדי ליווי קרובה באשפוז אחרי ניתוח, אני חווה דרך כאביה את כאבי מערכת הבריאות כולה, אבל לפני שאספר את הסיפור ה"טרי" אני מבקשת להבהיר שני דברים: אני כאן בשביל מערכת הבריאות, כואבת את כאבה של אחת המערכות המיוחדות ובעלות הפוטנציאל הגבוה ביותר במדינת ישראל: אנשי מקצוע בעלי הכשרה מעולה, ידע מוביל, טכנולוגיה מתקדמת ואפילו סל בריאות עשיר יחסית למדינות אחרות. אלא שמערכת זו מדולדלת. צוותי הרפואה שחוקים עד דק והשמיכה קצרה מדי, קצרה עד כדי כך שנזק חמור נגרם למטופלים מבלי שיש כוונה לפגוע בהם.
שנית, 'רפואה שלמה' – 'המסע החברתי להבראת הרפואה', מיועד לעורר מודעות להתנהלות נבונה וזהירה. כשם שלא יעלה על דעתנו לנסוע בכביש ללא חגורת בטיחות, כך חייבים אנו להבין שאשפוז מהווה, לצערנו, עם כל היתרונות והברכה שאנו יכולים להפיק ממנו, אזור סכנה, וכך יש להיערך לקראתו. כשם שאיננו נמנעים מלעלות על הכבישים מדי יום, ומשתדלים להקטין סיכון באמצעים שונים, כך עלינו להכיר בתחלואי המערכת, ובמקביל למאמץ המתחייב כדי לרפא אותה, יש בהחלט מה לעשות במסגרת הזהירות המתחייבת.
אני מלווה בימים אלו קרובה לאחר ניתוח, בבית חולים מרכזי, ניתוח שבוצע בידיים אמונות ומיומנות של אחד מטובי המנתחים. לפני מספר חודשים אושפזה באותה מחלקה ופיתחה אלרגיה לאחת מהתרופות נוגדות הכאב שקיבלה. עם קבלתה, דיווחנו על כך שבפעם הקודמת פיתחה פריחה כללית וצרידות בתגובה לתרופה. המידע לא נרשם תחת סעיף רגישות יתר, גם אחרי שדיווחתי למרדימים ובתום הניתוח כשפניתי לאחות לברר מה נרשם לה בלילה לנגד כאבים, הסתבר שרגישות היתר לא צוינה בגיליון!.. הנושא בורר וטופל, אני לא רוצה להרחיב לגבי ההמשך אבל מסקנותיי והמלצותיי חוזרות על עצמן:
בריאותינו בידינו, זה נכס שמעריכים רק כשמאבדים אותו. אבל יש דרכים מהנות וטובות לשמור עליה, דרכים שאנו מנסים לקדם דרך מיזם 'פעילי בריאות' של המסע החברתי להבראת הרפואה. מיזם המעניק למשתתפיו ידע וכלים להתנהלות בריאותית נבונה, במטרה שישמרו על עצמם, על בני משפחותיהם, ויפיצו אותו גם לחבריהם ולקהילה.
חשוב מאוד לשמור על רצף טיפולי אצל רופא משפחה קבוע ויועצים שהרופא נמצא עימם בקשר. המטופלים יחד עם מלוויהם חייבים להיות ערניים ומעורבים במידע לגבי המצב. מחקרים מראים שמטופלים היודעים את פרטי האבחנה והטיפול, ומעורבים בו – צפויים לחסוך עד 50% מהסיבוכים העלולים לאיים עליהם, כולל סכנת חיים!
יש לפנות לטיפול רפואי במיון ובית חולים רק כשאין ברירה, במצבי חירום, ורצוי לעשות זאת רק לאחר התייעצות עם רופא המשפחה המכיר אותנו.
בעת אשפוז, חשוב ליווי של מלוה עירני וקשוב לצרכי המטופל, עדיף להערך באופן שבו יתחלקו המלווים במשימה של ליווי לאורך היממה. המלווה יהיה מרוכז במשימת הגיבוי, יוודא שמידע כגון רגישות יתר, ידוע לצוות, רשום בתיק ויש התייחסות לכך.
האם זה יוריד מאחריות הצוות הרפואי והסיעודי? אני סבורה שלא. על פי ניסיוני הם עושים כל שביכולתם על מנת להעניק לנו את מיטב הטיפול שהם יכולים, אלא שלאור עומס העבודה והדרישות שבהן הם צריכים לעמוד – אין סיכוי לצמצם את "החורים ברשת". רק שיתוף פעולה פורה בין מטופלים, מלוים וצוותי רפואה קשובים יהווה 'מעטפת הגנה למטופל' במהלך אשפוז.
מוזמנים להצטרף אלינו,
לבריאות!
ד"ר אביבה אלעד
'רפואה שלמה' – המסע החברתי להבראת הרפואה.