לא תיארתי לעצמי שככה ייראה המסע הזה. נחתנו בארגנטינה, גלעד טוקטלי ואני, בסוף ינואר האחרון. באופן משונה, זאת הפעם הראשונה שאני חוזרת "בתפקיד" לעיר שבה נולדתי. חזרתי פעם אחת עם בעלי ועם הילדים, חזרתי פעם לטיול, מעולם לא הייתי בארגנטינה כעיתונאית. ואולי בגלל זה המסע הזה, בעקבות הסוד שמאחורי מותו של אלברטו ניסמן, היה מסעיר ומפתיע, יותר ממה שיכולתי לדמיין.
ניסמן היה בן 40 כשקיבל לידיו את "תיק האמי"ה"; יהודי, יליד בואנוס איירס, שהפך את התיק הזה לתיק חייו. הוא יצא לחשוף את העובדות, כדי למצות את הדין עם האחראים האיראניים לפיגוע הנורא, שגבה את חייהם של 85 אנשים, ביולי 1994. והוא מצא את עצמו מול האישה החזקה בארגנטינה, שכרתה ברית עם אותה איראן עצמה.
כשניסמן נמצא ירוי, בחדר האמבטיה שלו, לפני חמש שנים וחצי, השלטון קבע שהוא התאבד. אבל מאות האלפים שיצאו לרחובות בואנוס איירס היו בטוחים שהוא נרצח. חידת המוות המסתורי של ניסמן התגלגלה באינסוף ערכאות; בנטפליקס עשו לאחרונה סידרת טלוויזיה, ורק מעטים מאמינים שניסמן שלח יד בנפשו. אבל אף אחד, עד היום, לא יודע לומר, מה קרה בתוך מגדל המגורים היוקרתי בבואנוס איירס, בין יום שבת ליום ראשון של אמצע ינואר 2015.
מה שהניב כמובן אלף תיאוריות קונספירציה שארגנטינה גם ככה מכורה להן.
בארץ שבה כבר עשרות שנים הפוליטיקה נמהלת באלימות ונגמרת במוות – ניסמן נתפס כמו עוד קרבן של מערכת מושחתת ומקולקלת עד היסוד. ההנחה היתה שמישהו רצה להשתיק אותו, אבל לעולם לא נדע מי זה היה.
אנחנו עובדים על התחקיר הזה תקופה ארוכה, שחר אלתרמן הצליח להגיע לחמרים בלעדיים, יחד עם שרית מגן ניסינו לפצח את הסיפור.
ואז הגענו לאחד האנשים הכי מרתקים שפגשנו כבר שנים. עוזי שעיה ריתק אותנו בגלל היכולת שלו לתת מילים למיומנות שהפכה אצלו למקצוע; מפעיל סוכנים, שמסביר – בלי לתת הנחות לעצמו - איך בדיוק מפעילים אנשים, על איזה כפתור לוחצים, ואיך שמים את המצפון בצד. הוא היה בשב"כ, ואחר כך במוסד, ואז פרש לעסקים. והוא מעולם לא סיפר על מערכת הקשרים שרקם עם ניסמן במשך שנים.
בסתיו האחרון שעיה הסכים לשבת מול המצלמה שלנו. הוא סיפר גם על מעלליו עוצרי הנשימה כמפעיל סוכנים, גם על מה שעשה בשנותיו במוסד.
ואז שאלתי אותו על ניסמן. והוא התחיל לדבר, ואמר דברים שאנשים כמוהו לא אומרים בדרך כלל; על מה שקרה בינו לבין התובע היהודי, על מה שהרגיש כששמע על מותו, אפילו על הרגע שבו "המצפון התחיל לעבוד".
אין הרבה רגעים בעבודה שלנו שבהם האיש שיצר ונצר את הסוד יושב מול המצלמה ו"מזדכה" על סודו. כשזה קורה, זה בלתי נשכח.