ארבע שנים הייתי בת זוגו של אלירן מלול, הנאשם ברצח מיכל סלה. חמש פעמים הגיעה לביתנו המשטרה. העזתי להזעיק עזרה רק כשנשקפה סכנה ממשית לחיי. פעם אחת התחבאתי בשירותים, חייגתי למוקד 100 של המשטרה ודיברתי בלחש. פעם אחרת היו אלו השכנים ששמעו את הצעקות והזעיקו את השוטרים. הם הגיעו, תשאלו אותנו כששנינו בדירה, והלכו. אם את מסרבת להגיש תלונה, הם פשוט עוזבים.
הרבה פעמים שאלו אותי למה לא הגשתי תלונה. הפער בין חיוג 100 כשנשקפת סכנה ממשית לחייך לבין הגשת תלונה בפועל הוא עצום. כדי להשיג תגובה כנה מאישה שזה עתה הותקפה צריך לבודד אותה מהתוקף, להציע לה הגנה ומחסה הולם. התחושה של המתלוננות היא שמותירים אותן חשופות. אני לא מבינה איך במציאות שבה צווי הרחקה לא נאכפים ותוקפים יוצאים לחופשי תוך חודשים ספורים אפשר לצפות מאתנו, דווקא מאתנו, להגיש תלונה.
כדי למנוע את הרצח הבא חייבים להכשיר צוותי משטרה מיוחדים, שיידעו לדובב את המתלוננת ברגישות ויוכלו להבטיח לה הגנה ותוכנית מילוט.
וצריך גם לזהות את העבריינים המועדים: אלירן מלול, התוקף שלי, הרוצח של מיכל סלה, עבד עם נוער בסיכון. הוא נישא לעובדת סוציאלית ולמעשה חי את חייו, כאילו שמו מעולם לא נקשר במקרי אלימות מכל סוג שהוא, למרות שמדובר היה בתוקף סדרתי, למרות חמש הפעמים שבהן הגיעה הקריאה מהבית שלנו. המשטרה הרי מתעדת את כל הפניות למוקד. כל פנייה כזו היא תמרור אזהרה מפני המסוכנות של התוקף. אבל אף אחד לא עשה שם אחד ועוד אחד ועוד אחד – והבין עד כמה אלירן מסוכן.
אישה באלימות חווה בושה ופחד לשתף את מכריה. גם אני חוויתי בושה עמוקה מהאלימות ותחושת אשמה שקשה להסביר למי שלא היה שם. גם בסוף כשנמלטתי, הלכתי בלי להסביר ובלי לספר לאף אחד מה באמת קרה.
את תכנית המילוט נאלצתי לסלול לעצמי, בחשאי. עזבתי את הבית כשאלירן היה בעבודה, ללא כל התראה מוקדמת ועברתי לעיר אחרת. ידעתי שאין דרך אחרת. לא אתו. אם הייתי מספרת לו שאני רוצה לעזוב, זה היה יכול להיגמר במוות. ולא היה שם אף גורם שיכולתי לסמוך עליו. למשטרה לא היה שום דבר להציע לי אז. גם לא למיכל. האם אי פעם זה ישתנה?
נשים באלימות יכולות לפנות למוקד 118 של משרד העבודה והרווחה פועל 24 שעות ביממה. בנוסף מפעיל המשרד קו לפניה שקטה בהודעות טקסט שמספרו 055-7000128