אני זוכרת את התחושה בפעם הראשונה שמרינה גולן, התחקירנית שלנו, שלפה את כרטיס הזיכרון של המצלמה ונחשפנו לחומר שהיא צילמה באיכילוב. נדהמתי. מול העיניים ראיתי את שלושת הרופאים הבכירים, המוכרים, המוערכים, דורשים כסף מזומן לכיס, עבור עבודה בבית חולים ציבורי. מה שהיה כל כך מפתיע בזה הוא שלא פעם שמעתי סיפורים על שוחד לרופאים ברפואה הציבורית, אבל זה תמיד היה מ"יד שניה". אף פעם לא ראיתי את זה קורה. ופה זה היה מול העיניים. ברור, ישיר, בוטה.
אתמול, יותר מארבע שנים אחרי פרסום הכתבה ההיא, הודיע משרד המשפטים על הכוונה להעמיד לדין, בכפוף לשימוע, את שלושת הבכירים מאיכילוב - פרופ' צבי רם, מנהל המערך הנוירוכירורגי, פרופ' שלומי קונסטנטיני, מנהל מחלקת נוירוכירורגיה ילדים, ומנתח הלב ד"ר יוסי פז. יותר משנתיים לקח למשטרה לסיים את החקירה ולהמליץ על הגשת כתבי אישום. שנתיים נוספות לקח לפרקליטות להודיע על העמדה לדין. למרות העובדה שלאורך הדרך התמשכות ההליכים עוררה אי נוחות, עדיין צריך להחמיא למשטרה ולפרקליטות על העבודה היסודית והעמידה הנחושה מול רופאים בכירים, שהם מוקד כוח עצום, שלא לדבר על רשת הביטחון שלהם - פרקליטי צמרת, יחצ"נים ומערכות תמיכה אחרות שהתגייסו לסייע להם ולסגור שורות.
על מה אני מדברת כשאני אומרת שרופאים בכירים הם מוקד כוח? לאורך השנים שבהן אני מכסה את תחום הבריאות ב"עובדה" אני הולכת ומבינה את זה יותר ויותר. זה מתחיל בזה שלכל אחד מאיתנו, עיתונאי, חוקר או פרקליט, שבא לבדוק סיפור או לחקור רופא בכיר, צצה בפינת המוח המחשבה – זה חכם להתעסק איתו? ומה אם יום אחד אצטרך אותו? הרי לאף טייקון לא תזדקק כמו שתזדקק לאיש בחלוק הלבן. לכן, במובן העמוק והפנימי ביותר, הרופאים האלה מאותרגים. הנטייה הטבעית היא לשמור איתם על קשרים טובים, לא להסתבך, סוג של קופת חיסכון ליום צרה. אבל זה לא הכול. כשטייקון או פוליטיקאי בכיר זקוק לביופסיה, הוא יגיע לנוירוכירורג הידוע מאיכילוב ולא לרופא אנונימי בבית חולים פחות נחשב. עם הזמן, מייצרת ההתחככות הצמודה הזו מערכת קשרים אינטימית מאוד בין הרופאים הבכירים לבעלי הכוח והכסף.
שלא לדבר על זה שלרופאים יש לוקסוס מקצועי מובנה: במסגרת עבודתם היומיומית, הרוטינית, הם מצילים חיים של אנשים אחרים. בימים שלפני ואחרי פרסום הכתבה הוצפנו בטלפונים מפציינטים של שלושת הרופאים, במיוחד של אחד מהם. ידענו שהפניות לא מקריות אלא מאורגנות, שהוקם סוג של חמ"ל. הפציינטים שהתקשרו טענו בתוקף שמדובר במלאך (לא כפרנו בזה), שאין סיכוי שהאיש לוקח שוחד, שבטוח שיש כאן איזו אי הבנה, ושגם אם במקרה הגרוע יתברר שלקח שוחד, צריך לעזוב אותו בשקט כי 'אין לו תחליף'. לרובנו, במסגרת עבודתנו היומיומית, אין שמץ סיכוי לצבור קהל אוהדים אדוק כזה, שישכב בשבילנו על הגדר.
אבל עם הסנטימנט העקשני של הפציינטים לרופא שלהם, אפשר להזדהות. מה שהיה מטלטל באמת הוא הגב הרחב שסיפקו בית החולים איכילוב, עיריית תל אביב ומשרד הבריאות, לנחקרים. מיד לאחר השידור הודיע אמנם פרופ' גבי ברבש, אז מנהל בית החולים, שהוא רואה את הדברים בחומרה, אבל הדברים התגלו כלא יותר ממילים ריקות. מאז ועד היום המשיכו פרופ' רם ופרופ' קונסטנטיני לנהל מחלקות, להדריך מתמחים ולהיות דמויות מפתח עבור רופאים צעירים. השדר האמיתי שהעביר איכילוב, לא מסך העשן שפוזר בימים הראשונים לתקשורת, היה שחשדות חמורים כאלה לא באמת מעניינים אותו. כל עוד מדובר בתרנגולת מטילה ביצי זהב, וכזו היא היחידה הנוירוכירורגית, אז התנהלות מוסרית יכולה ללכת לעזאזל.
ברור שכדי שדברים יקרו (אם קרו), צריך ששומרי הסף ישתקו. ובשביל שתעשיית המעטפות תפרח, צריך מעטפת שתאפשר לזה לקרות, אם בשתיקה או בקריצת עין – ואם בשיתוף פעולה. גם כאן. העובדה שלא רופא אחד ולא שניים, אלא שלושה רופאים בכירים, מתחומים שונים, באותו בית חולים, ביקשו כסף בפשטות ובטבעיות כזו, מעלה את השאלה מה באווירה, בנורמות, ברוח שנושבת באיכילוב, איפשרו לדברים האלה לקרות. והשאלה השניה שהתנהלות כזו מותירה היא מתי יגיע היום בו, ללא שום קשר למידת האחריות הפלילית, תבחר המערכת להקיא ולהוקיע התנהלות מושחתת, גם כשהיא באה מצידם של בעלי החלוקים הלבנים.
"עובדה": רביעי בקשת, ערוץ 12