הבוקר של אתמול התחיל בכוננות ספיגה. האווירה הבטיחה אמנם להיות חגיגית - יום שידור, כתבה ראשונה שלי העונה עולה לאוויר - אבל מהבוקר עלתה בי שוב אותה תחושת חמיצות. שוב, הרגשתי, תישפט הכתבה שאני מכין דרך אותם משקפיים בנאלים, של שמאל וימין.
האמת? כבר קצת התרגלתי. בשנה שעברה הכנתי כתבה גדולה על שלושה פעילי שמאל, המרכזי שביניהם עזרא נאווי, שגררה תגובות נזעמות משמאל, על התכנית ועליי באופן אישי. כמה חודשים אחר-כך הבאנו לשידור כתבה אחרת, על רחבעם זאבי (גנדי), שגררה מטח עגבניות, הפעם מימין. הימים שאחרי שני השידורים האלה היו, בדרכם, לא פחות מאתגרים מחודשי התחקיר על הכתבות. והנה מגיע סרט טעון נוסף – במרכזו פרשת אלאור אזריה - והתגובות ברשתות החברתיות שהחלו מאז עלה הפרומו לאוויר – רמזו שגם הפעם זה יהיה דומה.
אבל זה לא קרה. לפחות לא כמו בפעמים הקודמות. אנשים הקשיבו. לסיפור, לעובדות, ואז לקחו את זה – כל אחד למקום אחר. התגובות מתחלקות כמעט שווה בשווה. יש מי שבעקבות הכתבה משוכנעים לגמרי שאלאור ירה במחבל בדם קר, אפילו רצח אותו. יש מנגד מי שבטוחים שמה שהראינו צריך להביא לזיכויו המיידי של החייל, ולו מחמת הספק. בכל התגובות האלה, מעורר השתאות לגלות שלא משנה כמה מילים נכתבו על הסיפור הזה וכמה תמונות שודרו אודותיו – הפרטים פשוט לא היו ידועים.
הבנתי את זה כשהבוקר התקשר אלי זוג חברים בתגובות חצויות. האישה, עיתונאית חשובה, סברה בעקבות הכתבה שהסביבה בה פעל אזריה יכולה, אולי אפילו צריכה, להביא לזיכויו. הבעל, מנגד, טען: רוצח. שניהם הודו כי הכתבה זיקקה להם בפעם הראשונה את האירוע הזה.
התגובות החצויות האלה הן ממש לא הוכחה לכך שמצאנו נוסחה מנצחת להליכה בשדה מוקשים צפוף במיוחד. הן הגיעו, לדעתי, כי הובן, אולי בפעם הראשונה בפרשה הזאת, עד כמה הסיפור הזה הוא מורכב, רב ממדי. אין מה לטעות, רוב האנשים לא ישנו את דעתם, ויישארו עם הדעה איתה באו מהבית. הם רק יצטרכו, בינם לבין עצמם, להתמודד עם שאלות חדשות.
מי שהיה משוכנע ערב הכתבה שאזריה הוא גיבור ישראל ולוחם מצטיין, יצטרך להסביר לעצמו איך החייל הזה, שנכח בזירה למעלה מחמש דקות, בא לפתע ובלי לשאול איש או לדווח לאיש ירה במחבל הפצוע בקור רוח נראה לעין כדור אחד בראש.
מנגד, מי שחשב ערב הכתבה שאזריה פושע, יצטרך לנמק לעצמו האם החייל קיבל תנאי פעולה הוגנים באירוע המבצעי הראשון שבו לקח חלק. האם יכול היה לתפקד מיטבית בתוך זירה שבה מפקדיו הם בגדר נפקדים-נוכחים. למי הוא אמור להקשיב כשלוואקום הפיקודי הזה נכנסים מתנחלי חברון.
קחו למשל את המתנחל אורי עופר, לדעתי אחת משתי הדמויות החשובות ביותר בזירת האירוע. עופר הוא האחד שבמידה רבה קבע במילותיו את תודעת הסכנה של החיילים בשטח. הוא, למשל, היה הראשון שהתריע שהמחבל הפצוע נושא מטען. התעכבנו על אורי עופר בכתבה. הבאנו בהרחבה את הרקע לטראומת חייו – פיגוע התאבדות לו היה עד. הבאנו את קולו. בבית הדין הצבאי הקול הזה לא נשמע. אורי עופר לא נקרא להעיד. האם לזווית שלו אין חשיבות ציבורית מהמעלה הראשונה, בלי קשר לדיון המשפטי?
ועוד מילה אחת. בכתבה נמתחת ביקורת על שני קצינים: סגן מ' והמ"פ, רס"ן תום נעמן, על טעויות לכאורה שביצעו שניהם בניהול זירת הפיגוע. בכל כתבה כזאת שבה אני נאלץ למתוח ביקורת על צה"ל, במיוחד על קצינים זוטרים וחיילים, יש לי כאב בטן. סגן מ' ורס"ן נעמן אולי לא היו במיטבם באותו הבוקר, לשון המעטה. אבל הם אינם עבריינים. הם אנשים שהתגייסו לצבא לשמור עלינו. את זה אסור לשכוח. מי ששלח אותם לצומת ז'ילבר יצטרך לשאול את עצמו האם נתן להם כלים אמתיים להתמודד עם סביבה מסובכת כמו בחברון - והאם בכלל קיימים כלים כאלה בארגז.