לוחמי ה-Golden Division, הכוחות המיוחדים של צבא עיראק, נכנסים לליבה של מוסול. איכשהו, אחרי ארבעה ימים של ניסיונות כושלים, הצלחתי להיכנס לאחד המשוריינים שלהם. מיד כשאני נכנס, אחד החיילים מציע לי סיגריה. אני לא מעשן אבל אני לוקח. בהמשך אסביר למה.
אחרי נסיעה רגועה יחסית של עשר דקות אנחנו נכנסים אל הרחובות הצרים באחת השכונות המאוכלסות של העיר. זה הרגע הכי מפחיד עבור החיילים ועבורי. כי אנחנו מזהים את הרחובות האלה מהסרטונים שדאע"ש דאגו לפרסם כמה ימים קודם.
בסרטים האלה דאע"ש מעלה מצלמה על רחפן (איך הם עדיין יכולים לשגר רחפנים כאלה בעיר שבה מתנהל המבצע הצבאי הכי גדול במזרח התיכון?) כדי לתעד ממעוף ציפור איך מכונית תופת של אחד המחבלים המתאבדים שלו מתמרנת בין הרחובות הצרים, מגיחה לפתע אל מול שיירת משוריינים כמו זו שלנו ומתפוצצת. אחר כך רואים את כלי הרכב מפויחים של היחידות המיוחדות, את הקסדות השרופות ואת אחד מלוחמי דאע"ש מזמין בלגלוג את חיילי הצבא העירקי להיכנס פנימה ללב ליבה של המדינה האיסלמית ולטעום גורל דומה.
אני חייב לומר שבמשוריין שלי אף אחד לא נכנס לפניקה ברגעים האלה. גם ברגעים שהרמקולים ברחובות ובמסגדים החלו לשדר הקלטה של מנהיג האירגון אבו בכר אל בגדדי שקורא ללוחמי דאע"ש לצאת ולהילחם את מלחמת הג'יהאד, החיילים במשוריין רק נדלקו: "ניכנס בכם מאחור! ומהצדדים! נרדוף אתכם עד המוות!". ודאע"ש יורים. החלונות של המשוריין שלנו מנוקבים כבר בשלושה כדורים ואף אחד מאתנו לא רואה מי יורה עלינו. כי או שהם עוברים מבית לבית דרך פתחים שפרצו בקירות כדי שלא יצטרכו להיות חשופים ברחוב. או שהם נכנסים לרשת המנהרות שחצבו מתחת למוסול במהלך השנתיים וחצי האחרונות.
מדובר ברשת מנהרות של מאות מטרים, עם חדרים והסתעפויות, חשמל, מאווררים ובלוני גז. באחת השכונות ששוחררו הכניסו אותי החיילים למנהרה כזו. הגובה שלי הוא 1.94 מטר ורוב ההליכה שלי בהן הייתי זקוף.
סיגריות
כמעט כולם מעשנים במוסול. נשים וגברים, לוחמים ואזרחים. כי כולם בלחץ. כשמגיעים אלינו ילדים מהשכונות ששוחררו והם חסרי כל הם לא מבקשים כסף, אוכל או מים. רק סיגריות לאבא. ואחרי שאנחנו נותנים להם והם מתרחקים קצת אנחנו רואים שהם מדליקים גם לעצמם. ואגב לחץ, אחד הדברים הכי מלחיצים, וגם הכי מרגשים שראיתי, הוא הרגע שבו עשרות אזרחים, גברים, נשים וילדים, מנצלים את כניסתם של כוחות ה-Golden Division ואת התערערות האחיזה של המדינה האיסלמית, כדי לנסות להימלט.
פעם ראשונה, אחרי שנתיים וחצי תחת שלטון האימים של דאע"ש, שהם מזהים הזדמנות לברוח. צלפים של דאע"ש יורים לכיוונם, הם יודעים שאולי ישוגרו מכוניות תופת כדי להתפוצץ עליהם, והם ממשיכים לרוץ. בכל הכוח. זה מרגש גם עבורי כי אחרי שלוש שנים שאני מתעד את הזוועות של דאע"ש, זו פעם ראשונה שהמצלמה שלי קולטת רגע ראשון של חופש.
אבל מסביב מצננים את ההתרגשות שלי. מסבירים לי שבין אלה שנמלטים מצויים כנראה גם אנשים של דאע"ש. כאלה שגילחו את הזקן, ומתחזים לקורבנות של דאע"ש כשלמעשה הם ימשיכו לפעול בשירות הארגון גם מתוך השכונות המשוחררות. ואז קורה משהו מעניין. החיילים של הצבא העירקי, שלא יכולים לדעת מי דאע"ש ומי לא, מגיעים לאזרחים המתנשפים שנמלטו ומציעים להם סיגריות. זה נראה אקט אנושי והגיוני. במקום הכי לחוץ במזרח התיכון, ברגע הכי לחוץ, בארץ שכמעט כולם מעשנים בה, מה יותר טבעי מאשר להציע סיגריה למישהו ששרד את דאע"ש והוא עדיין רועד מפחד?
אבל מאחורי המחווה הזו מסתתרת חשיבה מודיעינית. על פי האמונה של דאע"ש גוף האדם הוא יצירה אלוהית. ויצירה אלוהית אסור לחלל בעגילים, קעקועים או עישון סיגריות. העישון על פי דאע"ש הוא חטא. אם יתפסו מישהו עם סיגריה בתחומי המדינה האיסלמית הם ילקו אותו, או יחתכו לו את הלשון, או במקרים מסוימים, על פי עדויות, גם יוציאו אותו להורג.
לכן, כשהחיילים של הצבא העירקי רואים גברים שנמלטו ממוסול הם ניגשים לברך אותם על כך שיצאו לחופש המיוחל ומיד מציעים להם סיגריה. ואם מישהו מסרב בנימוס, זה אמנם לא מפליל אותו מיד כדאע"ש, אבל בהחלט מתחילים לשים עליו עין. והחיילים האלה חשדנים ביותר ובצדק. כי מדי פעם מגיעים אליהם אזרחים תמימים למראה, זה יכול להיות איש לבוש בלויים עם מיכל למלא בו מים, או חבורה שנושאת אלונקה עם גופה, לכאורה כדי להביא אותה לקבורה, ואז הם מתפוצצים עליהם. אחת ההמלצות הראשונות שקיבלתי מאחד החברים הצלמים שפגשתי במוסול היא "כשמציעים לך סיגריות - קח".
מלחמת 1,300 השנים
הצבא העירקי בקושי מניף דגלים של עירק. רוב הדגלים על המשוריינים ששועטים לליבה של מוסול הם דגלים שיעים. דיוקנאות של האימאמים עלי וחוסיין, מעוטרים בטיפות דם, דמעות וסיסמאות שמזכירות את מה שהתרחש כאן לפני 1,300 שנה. בימים אלה מגיעה מבחינתם הנקמה הגדולה.
המילה 'שיעה' היא בעברית 'סיעה'. כלומר קבוצה. במאה השביעית לספירה, לאחר מותו של הנביא מוחמד, נחלקו הדעות מי יהיה זה שיחליף אותו בהנהגת העולם המוסלמי. מכאן התואר ח'ליף (אחד שמחליף). הרוב הגדול תמך באביו של אחד מנשותיו של הנביא. אולם היתה סיעה אחרת (שיעה), ומבחינתה היה ברור שמי שאמור להיות הח'ליף הוא האיש שהיה הכי מקורב למוחמד וגם נחשב למאמין הראשון שהלך אחרי הנביא - עלי. מכאן החל הקרע הגדול בעולם המוסלמי.
מזרח תיכון חדש, החזון השיעי - אימפריה שמשתרעת מאיראן ועד הים התיכון. המכשול היחיד כרגע הוא דעא"ש
שני אירועים מכוננים יעצבו את האמונה השיעית מאז ועד היום: הראשון הוא הרצח של עלי בידי מוסלמים סונים שהתנגדו לשילטונו. האירוע השני התרחש בשנת 680 לספירה בכפר כרבלא שבדרום עירק: בנו של עלי, חוסיין, ניסה להרים את נס המרד ונרצח גם הוא באופן אכזרי ביותר.
מאז הדת השיעית היא דת של אבל וקינה. השיעים, מיעוט בעולם המוסלמי, תמיד נתפסו כקורבן. גם כאן, במוסול, הם תמיד היו מיעוט קטן ונדכא. במאה השנים האחרונות הם בקושי נכחו כאן. כל מי ששלט כאן ביד רמה, בין אם זה סדאם חוסיין או דאע"ש, היו מוסלמים סונים. והנה הכול מתהפך. השיעים הופכים לאלה שידם על העליונה והסונים מאבדים את השליטה.
בחסות המלחמה נגד דאע"ש, הצבא העירקי שהוא שיעי במהותו ונתמך על ידי איראן, כובש שטחים אדירים ויוצר לעצמו טריטוריה שיעית עצומה. מיליציות שיעיות בשם 'חשד אל שעבי' מפנות תושבים סונים מבתיהם כדי ליישב שם אוכלוסיה שיעית. הרעיון הוא ליצור ציר שיעי מאיראן ועד הים התיכון. דרך מרכז עירק שהופכת כעת לשיעית, סוריה של בשר אסד העלאווי (פלג באיסלם השיעי) ולבנון השיעית של חיזבאללה.
כך יוצא שכשהצבא העירקי נכנס למוסול כדי "לשחרר" אותה מדאע"ש, התושבים, סונים ברובם המכריע, לא תמיד ששים לקראתו. רובם אמנם סבלו קשות תחת דאע"ש אך המחשבה שיהיו נתונים כעת תחת שלטון שיעי עם השפעה איראנית היא הדבר הכי פחות משחרר מבחינתם.
סרטו של איתי אנגל ישודר הערב ב"עובדה", מיד אחרי החדשות בקשת, ערוץ 2