את מור ספיר פגשנו בפעם הראשונה באגף השיקום בביה"ח תל השומר, זה היה זמן קצר אחרי האסון שבו נפצע בנפאל. הוא היה אז עדיין באבל על מות ארבעת חבריו – מיכל גילי צ'רקסקי, נדב שהם, אגם לוריא ותמר אריאל - בסופת השלגים על רכס האנאפורנה. הוא גם התאבל על הפציעה האישית שלו, אובדן כל אצבעות הידיים. בלילה ההוא, הכפפות שלו אבדו בשלג העמוק וכוויות הקור גרמו נזק בלתי הפיך לידיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי עד כמה שלג יכול להיות מסוכן.
ידענו כבר אז שסיפור על האסון באנאפורנה שנצלם ל"עובדה", לא יהיה שלם בלי שנגיע לשם, למקום שבו הכול קרה. אבל אז אפילו לא העזנו לשאול את מור אם הוא מוכן לחזור לשם. הוא רק החל להסתגל לחיים החדשים בעקבות הפציעה, הוא עוד היה מאושפז והיו עוד ניתוחים לפניו. לא חשבנו שיהיה מסוגל לעמוד בקשים הפיזיים של המסע.
חלפה כמעט שנה מאז המפגש הראשון. בזמן הזה ראינו איך מור משתקם, הוא חזר לרוץ, לרכב על אופניים, התחיל ללמוד ואפילו התחיל לעסוק בספורט חדש - טיפוס על קירות. ואז, כשהתקרבה העונה החמה שרק בה אפשר לטייל באזור המושלג של ההימאליה, העזנו להציע לו לחזור איתנו להר. ומור, בלי הרבה היסוסים אמר כן.
כבר צילמנו במקומות רבים בעולם אבל הפעם הנסיעה דרשה הכנות מיוחדות. המסע שלנו אמור להתחיל בגובה של 3500 מטרים מעל פני הים. בגבהים האלה האוויר דליל בחמצן וכדאי להרגיל את הגוף מראש. ככה מצאנו את עצמנו, הצלם רונן מאיו ואני, במתקן ההיפוקסי במכון וינגייט. זהו למעשה חדר כושר שמדמה תנאים של חמצן דליל בגובה. אתה רק עולה על מסלול הריצה ומיד מרגיש את הדופק עולה וההתנשמויות בהתאם.
כבר בנחיתה בקטמנדו אפשר היה להרגיש את עוצמת המכות שנפאל ספגה בשנה האחרונה. הסופה באנאפורנה רק סימנה את תחילתה של תקופה רצופת אסונות - התהפכות של אוטובוס מטיילים, וכמובן, רעידת האדמה הגדולה, הרחיקו מכאן מטיילים רבים והותירו את הטאמל במרכז העיר כמעט שומם, כמו גם את בית חב״ד המפורסם, המקום שמרכז סביבו את התרמילאים הישראלים שעומד בימים האלה כמעט ריק.
הרב חזקי, השליח המיתולוגי של חב״ד כאן, צייד אותנו במכשיר עיקוב לווייני שמאפשר לו ולקרובים שלנו לעקוב אחרי מסלול המסע שלנו, וגם לשגר אותות מצוקה במקרה חרום. כמעט שאין היום קבוצה של מטיילים שיוצאת לטרק בנפאל שלא מצטיידת במכשיר כזה, שנתרם כחלק ממפעל ההנצחה של משפחת שהם, לבנם נדב שהיה עם מור בסופה ולא שרד.
מקטמנדו יצאנו במסוק לעיירה מנאנג, בירת הרכס. זאת הנקודה האחרונה בה בטוח לנחות, אחרי זה האוויר דליל מדי וטייסי המסוק מעדיפים שלא להסתכן. הטיסה מקטמנדו נמשכת שעה וחצי ולאורכה חלפנו מעל המפלים הגועשים מהפשרת השלגים, הכפרים הקטנים, והטרסות שמטפסות על צלעות ההרים. במנאנג צריך לשהות יומיים כדי להסתגל לגובה, 3500 מטרים. אנחנו עושים שם שבת בחברת תרמילאים ישראלים, ומנצלים את הזמן לטיול קטן בהר. הליכה קצרה של מאה מטרים כבר גורמת לנו להתנשף. אנחנו מתחילים להבין איך השבוע הקרוב עומד להראות.
בבוקר יום ראשון התחלנו לטפס על ההר שבו איבד מור, בדיוק לפני שנה, את ארבעת חבריו.
המסע המלא בחזרה לאנאפורנה ישודר ביום חמישי ב-21:00 ב"עובדה"