"התדרוך שקיבלתי היה מאוד אסטרטגי. זה לא היה 'לך תקנה אורניום'. זה היה 'בוא נעזור לאלה שיכולים לעזור לנו", כך חושף ארנון מילצ'ן לראשונה בראיון מיוחד לתוכנית "עובדה". בכתבה, שבה נחשפת הדרך בה השתמש מילצ'ן בהוליווד כדי לקדם את מסע הרכש החשאי של מערכת הביטחון הישראלית, מספר מילצ'ן לראשונה גם על חלקו באחת הבריתות המביכות בתולדות ישראל – הברית עם המשטר הגזעני של דרום אפריקה.
מערכת היחסים בין ישראל לדרום אפריקה הלבנה לא הייתה מובנת מאליה. השלטון בדרום אפריקה נתפס כמי שתמך במשטר הנאצי וישראל ביקרה בפומבי את משטר האפרטהייד, ההפרדה הגזעית. אולם מתחת לפני השטח נרקמו קשרי מסחר בין המדינות. הברית הזו התחזקה כשהאפרטהייד הוכרז באו"ם כ"פשע נגד האנושות", ומנהיגיו חיפשו דרכים לעקוף את האמברגו והחרם הכלכלי. מדינת ישראל, סבלה גם היא באותה תקופה מניתוק יחסיה עם מדינות רבות בעקבות מלחמת יום כיפור והייתה זקוקה לאורניום לפרויקט הכור הגרעיני בדימונה. בתמורה לאורניום מדרום אפריקה, התגייסה ישראל להשקת קמפיין בינלאומי לטובת האפרטהייד.
"פניה היפות" של דרום אפריקה
מילצ'ן, 69, נולד ברחובות. במהלך שנות השישים הוא כבר מסומן כדמות סוערת וצבעונית בחיי הבוהמה של תל אביב, פלייבוי מקומי עם שברולט אדומה וחברת דשנים בשווי 120 מיליון דולר שאותה ירש מאביו. בתקופה זו מילצ'ן פוגש את שמעון פרס, ובין השניים נרקם קשר גורלי שיימשך כחמישים שנה. פרס, שמוביל את הקמת הכור בדימונה, מחבר את מילצ'ן לבנימין בלומברג, ראש ה"לשכה לקשרי מדע" (לק"ם). הלק"ם היה גוף חשאי שפועל כקבלן עצמאי לרכש של ציוד וידע עבור פרויקט הגרעין של ישראל.
"את התדרוך הזה אתה מקבל משמעון פרס?", שואלת אילנה דיין בראיון ל"עובדה", "יותר משמעון פרס", עונה מילצ'ן. "גם מבנימין בלומברג?", ממשיכה אילנה, "גם מבנימין בלומברג, וגם מהאמריקאים", הוא מבהיר.
"הרעיון היה שאנחנו, ביחד עם מנהל משרד המידע של דרום אפריקה אשל רודי, נשתלט על אמצעי תקשורת עולמיים וככה אנחנו נעזור גם לו וגם לעצמנו, ונציג לעולם את 'פניה היפות' של דרום אפריקה"" , מספר רפי איתן, מחליפו של בלומברג בראשות הלק"ם.
ממשלת דרום אפריקה הקצתה לצורך פרויקט התעמולה הסודי מאות מיליוני דולרים מחוץ לתקציב המדינה. במרכז הפרשה, שלימים תקרא 'מאלדרגייט', ניצבו שר המידע של רום אפריקה, ד"ר קוני מאלדר, ומנהל משרדו דאז, ד"ר אשל רודי. לצורך המהלך נשכרו לוביסטים בארצות הברית והוקם "מועדון העשרה" – קבוצת אנשים משפיעים שממשלת דרום אפריקה מימנה כדי שיסייעו לה במאבקי התדמית במערב. ארנון מילצ'ן היה אחד מהם. "מועדון העשרה" היה אמור לקדם את "הפן החיובי" של דרום אפריקה הגזענית, בתמורה לכסף רב.
"מועדון העשרה", שאנשיו תוארו כאנשים שמטיילים בעולם "במטוסי מנהלים גדולים", פרסם בין היתר מודעות בעיתונים הנחשבים בעולם כמו הגרדיאן הבריטי וה"ניו יורק טיימס". המודעות הלינו על הצביעות של המערב, והבליטו כותרות שציירו את דרום אפריקה באור שוויוני. בגרדיאן, לדוגמה, התפרסמה בדצמבר 1976 מודעה שמצטטת ראיון שהתפרסם באותו עיתון, ובו אמר מרואיין דרום אפריקאי שהוא רוצה לחזור לדרום אפריקה מולדתו מרודזיה, שם שהה. הסיבה, כך הסביר בראיון, היא שברודזיה עלה שלטון שחור, וזה מבחינתו סיוט שיביא לאלימות. מה שקוראי הגרדיאן היו אמורים להבין מכך היה ששלטון שחור מביא בהכרח לאלימות, ושבדרום אפריקה בטוח יותר לכולם.
50 טון אורניום טבעי
כל האמצעים להלבנת משטר האפרטהייד הגזעני היו כשרים: החל בהבאת עיתונאים לסיורים מפנקים, קניית מודעות ביומונים מובילים דוגמת הניו יורק טיימס, וכלה במתן שוחד ורכישת כלי תקשורת.
"הם הכירו בי בתור אחד שיכול לעזור להם ביחסי ציבור", משחזר מילצ'ן ב"עובדה", "דרך קשרים בטלוויזיות, בעיתונים, מאמרים. אפילו בתמיכה כספית בארגונים שבעצם מורידים מכובד משקלו של האפרטהייד...ואני עושה את זה בשמחה וששון. השייגץ הזה", הוא אומר על עצמו, "יכול להשתמש בכספים שלהם כדי להשתלט על המדיה... היו מאות מיליונים של דולרים".
לימים סיפר מנהל משרד המידע אשל רודי לכתב NBC רוברט ווינדרם, כי בשנת 1975 נתן למילצ'ן 200 מיליון דולר כדי לרכוש בחשאי את המגזין הנחשב "West Africa", שבסיסו בלונדון והוא נודע בהתנגדותו לאפרטהייד. הרכישה לא צלחה כאשר בעלי העיתון גילו את המזימה, ופרסמו כתבה ובה חשפו את ניסיון ההשתלטות עליהם במטרה לייפות את תדמית האפרטהייד.
הכסף לקמפיין התעמולה עבר מדרום אפריקה לחשבונות שפתח מילצ'ן למטרה זו בחו"ל. בכסף הזה רכש תחנות טלוויזיה, תחנות רדיו, הוצאות לאור של עיתונים ומגזינים, ומימן סרטים תיעודיים כביכול, שמראים את חיי השחורים השמחים במדינה. מילצ'ן הפך לאיש הכספים של התכנית, שזכתה לכינוי "מבצע הוליווד".
אחת הסיבות שהובילו את מילצן לדבריו להסכים לשתף פעולה בתוכנית האפלה הזו, הייתה מצג השווא שתוכנן לכבודו בביקורו הראשון בדרום אפריקה. מילצ'ן מספר שמראש ממילא היה מוכן לעשות הכל "ברגע שאני שומע שזה חשוב ושזה אסטרטגי למדינת היהודים". אבל קבלת הפנים המרשימה שחיכתה לו בדרום אפריקה גם סייעה להרגיע את מצפונו. "הם סידרו לי ביקור מאורגן מאוד", הוא אומר. "כל מה שראיתי זה לבנים מחזיקים תינוקות אפריקאים, ו-everybody loves everybody. אמרתי, זה הכל? אני לא רואה שום בעיה. יש גם הדחקה של זה. בייחוד לאחר הביקור הראשון שלי. זה לא היה נראה רע כל כך. אחרי הביקור הראשון שביימו לי אמרתי 'הכושים שמחים'! הראו לי כושים שמחים'".
אשל רודי סיפר לעיתונאי רוברט ווינדרם שמילצ'ן לא עזר רק בתחום התעמולה. לדבריו הוא אף הביא לביקורים בדרום אפריקה מדענים ישראלים במטרה לסייע לה לפתח את התחום הצבאי. ישראל בהנהגת רבין ופרס הפכה לספקית הנשק הגדולה של דרום אפריקה. היחסים קיבלו אישור שבשתיקה מארצות הברית אחרי שהאמריקאים השתכנעו שלדרום אפריקה יש תפקיד חשוב בעצירת הסובייטים באפריקה.
באפריל 1976 נשיא דרום אפריקה ג'ון ורסטר הגיע לביקור בישראל ונפגש עם ראש הממשלה יצחק רבין כדי לדון בהסכם על עסקאות נשק בין המדינות. שנה לאחר מכן, כפי שפורסם בספר"The critical mass", ההסכם הוביל לעסקה דרמטית. דרום אפריקה חלקה עם ישראל 50 טון מהמשאב יקר הערך שלה, אורניום טבעי. ישראל נתנה בתמורה 30 גרם של טריטיום. הטריטיום הוטס לדרום אפריקה במשלוחים של 2.5 גרם כל פעם לאורך 18 חודשים. על המטוס היו גם מנהל משרד המידע של דרום אפריקה אשל רודי ובנימין בלומברג, ראש הלק"ם. הלק"ם והמקבילה הדרום אפריקאית שלה The bureau of state security) BOSS), הפעילו יחד את מבצעי ההברחה, שזכו לשם קוד Tea leaves (עלי תה).
אולם התמורה הגדולה ביותר שישראל ביקשה בתמורה לסיוע בתעמולה ולייבוא הנשק, כפי שפורסם בספר "סודות – סיפור חייו של ארנון מילצ'ן" שכתבו מאיר דורון וג'ו גלמן, הייתה לערוך ניסוי גרעיני של פצצת ניוטרון בשטח דרום אפריקה. הניסוי התבצע ב-22 בספטמבר 1979 באוקיינוס ההודי, סמוך לאיי הנסיך אדוארד. פצצת הניוטרון התפוצצה ככל הנראה בלב הים. סופה עזה ששררה באזור העלימה את העדויות. מטוסי ביון אמריקאים שהגיעו לאזור אחרי ששככה הסערה כבר התקשו להבחין בממצאים בשטח. ישראל ודרום אפריקה הכחישו מעורבות בניסוי.
"פתאום כושים למעלה ולבנים למטה"
בתחילת שנות השמונים החליף רפי איתן את בנימין בלומברג בתפקיד ראש הלק"מ. "כשאני באתי המבצע כבר היה במדרון בגלל מערכת היחסים הפוליטית בין דרום אפריקה והעולם כולו, לאו דווקא עם ישראל" מספר איתן ל"עובדה" "מהר מאוד גם בישראל הבינו שצריך להפסיק אותו והפסקנו אותו. עצרנו אותו בכוח".
מילצ'ן מכה בדיעבד על חטא ומספר על רגע ההתפכחות: "כל כך אהבתי את דרום אפריקה שאמרתי לחבר 'בוא איתי לדרום אפריקה, יש לי מקום מעולה על החוף, נשחק טניס', ובאנו בלי להודיע", הוא מספר. "ופתאום אני רואה כושים באוטובוס למעלה, ולבנים למטה. במעלית כושים בצד אחד ולבנים בצד שני. ובביקור אחד בגן חיות היה שלט ''no blacks, no dogs, no Asians. אני מסתובב ואומר לחברי דני, 'אנחנו גם אסייתיים, אנחנו גם עם הכושים והכלבים". מילצ'ן טוען שרק אז הבין את העוול שעשה. "בדיעבד אני בהחלט לא שלם עם מה שעשיתי, ועצרתי את זה... מתברר שגם לי יש מוסר".
בימים אלו יוצא לאקרנים סרט שהפיק מילצ'ן בשם ""12 years of slave, בהשתתפות בראד פיט. הסרט, שכבר סומן כמועמד מבטיח לאוסקר, מספר את סיפורה של העבדות באמריקה. מילצ'ן החליט להפיק את הסרט 24 שעות בלבד מקבלת התסריט.
בתשובה לשאלה של אילנה דיין האם הסרט הזה מבחינתו הוא גם תיקון על מעשיו בתקופת האפרטהייד, משתהה מילצ'ן לרגע, ועונה: "יכול מאוד להיות שכן. כפי הנראה בצורה תת מודעת, כן. וההרגשה שאולי הסרט הזה יתרום למשהו חשוב... שזה לא רק סרט חשוב אלא זה יכול לעשות שינוי. אמרתי לך שאובמה ראה את זה כבר פעמיים?".
האיש שלנו בהוליווד
חבר של פרס, נשוי בפעם השנייה: החיים היפים של ארנון מילצ'ן
מילצ'ן הוא מהבולטים שבעשירי ישראל. הוא נולד ברחובות ב-1944 למשפחה של יבואני כימיקלים מרחובות, וירש את חברת "האחים מילצ'ן" לאחר שאביו הלך לעולמו כשהיה צעיר (ב-2009, אחרי קרוב לשישה עשורים שפעל, נמכרה החברה ליוסי מימן).
בסוף שנות ה-70 הפיק מילצ'ן מספר סרטים בישראל, ביניהם "דיזנגוף 99". מאוחר יותר השתלב בתעשיית הקולנוע האמריקאית כמפיק וכמשקיע. שמו חתום על סרטים כמו "אישה יפה", "סודות אל.איי" ו"מר וגברת סמית" . שותפו לחברת ההפקות הוא המיליארד ואיל התקשורת רופרט מרדוק, המחזיק באולפני פוקס. בשוק תקשורת הישראלי הוא שותף באחזקת ערוץ 10.
מילצ'ן נשוי בפעם השנייה לטניסאית אמנדה קוצר. יש לו שישה ילדים משלוש נשים, שלושה מאשתו הראשונה, בת מאישה נוספת שלא היה נשוי לה ושני ילדים מאשתו הנוכחית.