כושי רימון תמיד הצית את הדמיון שלי. הוא היה קאובוי מדברי נצחי שמסרב להתבגר, הרפתקן בלתי נלאה שמוכן להסתכן במוות, סחבק שהמושג "חבר'ה" נכתב על שמו. כשהיינו ילדים ועצרנו בפונדק שלו בדרך לאילת, שילמנו על פחית וסנדביץ', אבל גם על הזכות להתגעגע מחדש לישראליות מגניבה של פעם, שקצת נעלמה.
"גיליתי פורסט גאמפ ישראלי"
לפני חצי שנה הרופאים הודיעו לכושי שהסרטן עומד להכריע אותו, שימיו ספורים. הוא החליט שזה הזמן הנכון להביט מהצד על סיפור חייו המרתק. לחדור למקומות הכי רגישים, לאמוד את המחירים ששילם בדרך. בחודשים האחרונים צעדתי יחד אתו בתחנות חייו המפעימות, וגיליתי פורסט גאמפ ישראלי שנגע בכל מקום: עמק יזרעאל של מאיר הר-ציון ויפי הבלורית והתואר של חבורת ה-101, סמטאות אפלות של פשע בכרם התימנים ובגרמניה, ומעל הכל הסלע האדום, לשם התגנב במסע מטורף כחייל בסיירת צנחנים.
חזרנו אתו לכל אותם המקומות. פגשנו את האנשים שליוו אותו בצד היפה, וגם האפל, ראינו איך הוא מתרגש, והתרגשנו יחד אתו. כושי היה אתנו כן, ומצחיק, לפעמים גם קצת עצוב ונוגה, ובעיקר אמיתי עד כאב. גם כשעמדנו על קברו של מאיר הר-ציון, כמה שעות אחרי הלוויה, והוא הודה בפנינו שהיה מאושר לשכב על ידו. רק כשניגב את הדמעות שלו מזווית העין, ואמר שזה לא בגלל ההתרגשות, אלא בגלל הרוח, לא ממש האמנתי לו.
עוד בעובדה:
- כל הכתבות מכל העונות ב-makoTV
- עובדה בשטח: התמונות שמאחורי הסיפורים
- המייל האדום: נתקלתם בסיפור מעניין? מערכת עובדה מחכה לסיפורים שלכם
עובדה, חמישי ב-21:00