בבוקר האחרון עצרנו עוד פעם אחת על גדת האגם של ציריך. מתי ישב שם, רגוע לגמרי; השעה היתה 10:30 כמעט. ב- 11:00 יחכו לו שני המתנדבים השוויצרים של אירגון "דיגניטאס" כדי לעזור לו לסיים את חייו, כמו שהוא רצה. ומתי ישב שם מול האגם היפה של ציריך. גלעד טוקטלי, הבמאי שלנו, צילם אותו מרחוק, ואז התקרבנו קצת.
אני שואלת אותו אם יש סיכוי לדעת מה עובר לו עכשיו בראש. "אילנה'לה, אצלי הכל מחוק", הוא אומר לי, "מחלקת המחשבות מחקה את סדר היום שלי היום". הבת שלו, אוסי, ישבה לידו. כל כך עמוק החיבור בינהם, וכל כך הוא מחדד את כאב הפרידה. וכל כך ברור שברגעים האלה הכל מתחיל להיצבע בצבעים אחרים: מתי רוצה שייתנו לו ללכת. והיא אוהבת אותו מספיק כדי לשחרר.
"אני בטוח שאני עושה את הדבר הנכון. אין לי מיליגרם של פחד, ואין לי שום חרטה", הוא אומר רגע לפני שמתחילים לנסוע לתחנה האחרונה. "אני רוצה למות בשלווה,עם חיוך על השפתיים. שהמשפחה שלי תוכל להתגאות בי, ולומר 'הוא השיג את מה שהחליט וביצע את מה שהעמיד בפניו', זה הכל".
הוא בן 69, אבא לשלוש בנות, סבא לתשעה נכדים. כמעט 50 שנה הוא נשוי לחסיה, בתו של מנחם בגין. אחיו הוא רוני מילוא, לשעבר שר וראש עיר. "אף פעם לא ניסיתי להתבלט", הוא אומר לי, וניכר שמצא את מקומו על הגבול של אור הזרקורים.
כבר 25 שנים הוא חולה בפרקינסון. חיפש כל טיפול, ולקח כל תרופה. אבל בשנה האחרונה המחלה התחילה לפתוח פער, להוביל עליו בנקודות: התרופות כבר לא עוזרות, הרופאים הרימו ידיים.
מתי ידע שמכאן והלאה מחכה לו רק תהום; שיאבד יכולות מנטליות, ששריריו יינעלו בתדירות גבוהה יותר, שהוא עלול להפוך סיעודי בכל רגע. והוא החליט לקחת את העניינים לידיים. כאילו חרץ לשון למחלה, וסחט ממנה נוק אאוט אחד אחרון.
בשעה 11:00 בדיוק עצרנו את הרכב מול הבית של דיגניטאס סמוך לציריך. מתי ביקש שנשמור על עצמנו, ונפרד בנשיקה.
קצת אחרי 13:00 הוא הלך לעולמו, אחרי ששתה את קוקטייל התרופות שהגיש לו המתנדב השוויצרי של דיגניטאס. קודם לכן עוד הספיק לעשות שיחת טלפון אחרונה לחסיה, אשתו. "מותק שלי, תודה על הכל", הוא אמר לה, והבטיח שישמור עליה מלמעלה.
רק כשרואים את הרגעים האלה בעיניים מבינים כמה חסד יכול להיות ברגעי הפרידה.
הכתבה המלאה תשודר הערב ב"עובדה", 21:00 ערוץ 2