נאנסתי כשהייתי בת 15 וחצי. זה קרה לפני כשש שנים, על ידי אלמוני בשיחים. שנים שהסתובבתי עם רגשות אשם על כך שלא הצלחתי לזוז או לצרוח, שנים שלא סיפרתי כמעט לאיש וקברתי את סך כל הפחדים, הפלאשבקים והסיוטים במי שהיה חבר שלי באותה התקופה. לא פניתי למשטרה מתוך מחשבה שמה שאעבור בתהליך הזה, לא יהיה שווה את העונש שיקבל האנס שלי. החלטתי שלא לחטט בפצע לפני שהוא מגליד.
"האונס השני"
הזמן עבר והתגייסתי לצבא. בזכות המפקדת שלי בטירונות התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, שלימים שינה לי את החיים. בזכותו חזרתי ללכת לבד בחושך, יכולתי להסתכל על גברים זרים מבלי לראות בהם אנסים, הסיוטים בלילות הפסיקו והחיים שלי חזרו להיות רגילים, פשוט נשארה שם הצלקת המכוערת. כשהשתחררתי היו לי שיחות ארוכות עם צופית גרנט. היא לימדה אותי איך הופכים את הכאב לכוח - המילים שלה הדהדו בי וידעתי שאני רוצה לתרום את חלקי לנפגעות תקיפה מינית ואונס, פשוט עוד לא ידעתי מה לעשות עם זה. רק אחרי שראיתי את הסרט של לינור אברג'יל הבנתי שיש כאן בעיה עמוקה יותר שקשורה לא לענישה המקלה, אלא בעיקר ליחס שניתן לנפגעים ולנפגעות.
ואז הגיע היום בו החלטתי לעשות מעשה ופתחתי עמוד פייסבוק שנקרא ״אונס שני״, על שם ה"חוויה" המפוקפקת של הנפגעים והנפגעות. יום אחד הגיעה לעמוד הפניה של ג': "הייתי רוצה שהעמוד שלך יעסוק גם באונס השני שחווים בבתי החולים", היא כתבה. ג' חשפה אותי למקום שלא הכרתי קודם: חדר ארבע בבית החולים ׳וולפסון׳. חיפשתי קצת באינטרנט והבנתי שזה חדר שנועד לתת מענה ראשוני לנפגעות תקיפה מינית ואונס, הן מבחינה רפואית והן פסיכולוגית. שמחתי לשמוע שהקימו חדר כזה. שמחתי לדעת שהחשיבות שלו מובנת מספיק כדי שהמערכות השונות ישמרו עליו כדי לתת לנפגעים תחושה של חום, ביטחון, הבנה ובעיקר של ערך עצמי שנגזל מהן.
"בחורות יוצאות משם עם אמון מרוסק"
אבל לאט לאט השמחה שלי התחלפה בכעס: כשביקשתי שישלחו לי עוד עדויות על המקום הבנתי שיש ליקויים משמעותיים בהתנהלות בחדר ארבע. ליקויים שניתנים לטיפול, אבל כנראה שלא היה מי שישים עליהם אצבע. הסיפורים נגעו בי אישית. אני יודעת מה זה לאבד אמון באנשים ובעולם, מה זה לאבד כל ערך כלפי עצמך ומה זה דורש מבחינה נפשית לקום ולבקש עזרה. אני יודעת כמה קריטי הטיפול הראשוני שחדר ארבע אמור להציע, וכאב לי לשמוע שבחורות יוצאות משם עם אמון מרוסק עוד יותר. הבטחתי לבנות ששיתפו אותי בחוויות שלהן שאדאג להילחם למענן ולמען אלו שיגיעו לשם בהמשך כדי שמקרים כאלה לא יחזרו. כך החלטתי לפנות למערכת "עובדה", כדי להתחיל לשנות את מה שגורם הרבה כאב ובכל זאת נשאר מתחת לפני השטח.
אני קוראת לנשים ולגברים להמשיך ולשלוח עדויות לעמוד. הקול שלכם נשמע והוא זה שיגרור אחריו שינוי.
הכתבה המלאה תשודר הערב ב"עובדה", 21:00, ערוץ 2