אין תמונה
בימי שישי האחרונים, בשעות צהרים, היתה תוקפת אותי בלי אזהרהמחשבה משתקת - ניצה עדין בתל השומר. סופי השבוע היו תמיד המשמרת שלה. ליד המיטה של גיל במחלקת השיקום בשיבא. רבות מהפגישות שלנו, והצילומם היו נערכים בשעות האלה. היינו באים לכמה שעות, מצלמים או סתם יושבים לדבר וממהרים לצאת הביתה לארוחת שבת. באף אחד מהביקורים האלה לא יצאנועם תחושת נחמה. גילנשאר מחוסר הכרה מאז הלילה שבו לקה לפתע בדימום בראשו, לפני חמישה חודשים.

החיים שלהם לא היו חיים בחודשים האלה. התא המשפחתי התפרק בין באר שבעלתל השומר, מצב הרוח התהפך כמו רכבת הרים ועדין הערצתי את המשפחה שהם. את הקשר בין הילדים, את הסיפורים והתמונות מעוררי הקנאה מטיולים בארץ. הסנפלינג, הצלילות, המטופלים של ניצה שהפכו להיות חברים. כל כך הרבה טוב יש למשפחה הזו להציע לעולם, אי אפשר שהטוב הזה יפסיק.

"השבת הם לראשונה יחד. ניצה, אבי, יעל יובל מיכל ואיתם ברור לי נמצא איפשהו גם גיל"

ד"ר ניצה היימן נוימן (וידאו WMV: רונן מאיו, עובדה)
עד אתמול לפנות בוקר עוד היתה צריכה לשדר לכולם אופטימיות | וידאו WMV: רונן מאיו, עובדה
אתמול אחרי הצהרים, השמש נטתה מעל בית העלמין בבאר שבע. מאות המלווים הלכו, משפחת היימן נשארה עדין ליד החלקה שבה הקבר הטרי של גיל. רק אז עלתה אליו ניצה לבדה. הבטנו בה מהצד - רונן מאיו הצלם, אפרת לכטר התחקירנית ואני. אלה אמנם רק המחשבות שלי אבל נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה בחודשים הארוכים האלה, שהרשתה לעצמה באמת לכאוב. עד אתמול לפנות בוקר עוד היתה צריכה לשדר לכולם אופטימיות ונחישות.

היה לנו קשה לעזוב אותם ולחזור חזרה לתל אביב בכביש שש שהמטעים לאורכו כבר מלבלבים. היה קשה לי לעזוב אותם כי רציתי להיות עוד רגע במחיצה של המשפחה הזו. משפחה שלמדה אותי כל כך הרבה על אהבה והתמודדות בשבועות האחרונים. עכשיו, שישי בצהרים, אני יודע שהשבת הם לראשונה יחד. ניצה, אבי, יעל יובל מיכל ואיתם ברור לי נמצא איפשהו גם גיל. יחד עם הכאב, בשבת הזו שבה אני מדמיין אותם יחד, יש לראשונה גם משהו מנחם.

גיל היימן – נפטר אתמול בשלוש לפנות בוקר, בן 17.  יהי זכרו ברוך

צפו בכתבה המלאה של בן שני