ד"ר היימן היא מנתחת בכירה בסורוקה, במחלקת ילדים. כשחתמה על שבועת הרופאים, היא בוודאי לא דמיינה שיום אחד היא תצטרך להיות בחדר הניתוחים המוכר לה כל כך, כשבנה הוא המנותח. בשעה ששהו בביתם, חש גיל בן ה-17 בכאבי ראש עזים, ובשעת לילה מאוחרת, הבינה היימן כי מדובר בדימום מוחי. מבלי לחשוב פעמיים היא הזמינה ניידת טיפול נמרץ, שתיקח את גיל למיון.
"ברגעים האלה אני לא אמא בכלל, אני קודם כל רופאה"
כשחיי בנה על המאזניים, ד"ר ניצה היימן לא היססה, אף לא לרגע: "רצתי להכין את חדר הניתוח, וחיכיתי לו שם". נשאלת השאלה - האם אמא יכולה לנתק את עצמה רגשית מהמצב, ולהיות לרגע רק רופאה? "ברגעים האלה אני לא אמא בכלל אני קודם כל רופאה", מסבירה המנתחת הבכירה את קור הרוח שלה. יש לציין שלמרות תפקודה המרשים של היימן, לא היא זו שביצעה את הניתוח, אלא צוות נוירו-כירורגי של המיון, שהצליח לעצור את הדימום.
לצערה של האם והרופאה, גיל עדיין מחוסר הכרה, ונמצא בשיקום בביה"ח תל השומר. מאבקה של ד"ר היימן טרם הסתיים, ושגרת החיים שלה עוסקת כרגע בנדידה: בין חדר ניתוח הילדים בסורוקה, שם היא עובדת, לתל השומר, שם נמצא בנה בשיקום. לאחרונה, גיל הצעיר החל להראות סימנים של יצירת קשר, מה שאומר שיש עוד תקווה.