לפני ארבעה חודשים גיל בן ה- 17 הרגיש כאב ראש חזק והתמוטט. אמא שלו, ד"ר ניצה היימן - נוימן, מנתחת בכירה בבית החולים "סורוקה", הבינה מיד שמדובר באירוע מוחי חמור ושבנה חייב להגיע לבית החולים בהקדם האפשרי. באותו הרגע היא הצליחה לא לאבד עשתונות ולקחה פיקוד על הסיטואציה: "אמרתי 'אני רופאה, אני מבינה את העניין- פותחים וריד, אורזים וזזים", היא נזכרת. למרות ששמרה על קור רוח היא מודה שבדרך לבית החולים היא התקשתה להתנתק מהסיטואציה: "אני מכירה מצבים כאלה ואני מפחדת מהרע מכל".
גיל הגיע לבית החולים מהר יחסית, ובזכות הטיפול הראשוני שהוענק לו על ידי אימו וצוות המנתחים חייו ניצלו, אבל מאז חלפו ארבעה חודשים והוא עדיין לא התעורר. בינתיים הוא עבר ל"תל השומר" ובני המשפחה מחלקים את זמנם בין הבית בבאר שבע לבין חדר האשפוז בו הוא נמצא.
"ברגעים האלה אני אפס אמא"
מה שהכניס את גיל לתרדמת ברוב המקרים הורג את החולה תוך זמן קצר: החיבור בין הוריד לעורק במוח לא הצליח לווסת לחצים והתפוצץ: "אין סיבה מיוחדת שגורמת לזה, אומרים שזה קרה בלידה ושאם היו עושים לגיל בדיקת סי טי מוח היו מזהים את זה, רק שלא הייתה שום סיבה לשלוח אותו לבדיקה", מסבירה יעל, אחות של גיל, שכבר מעורה בכל המינוחים הרפואיים הקשורים למצב של אחיה. ניצה דאגה שיפתחו את הראש של בנה במהירות כדי כדי להוריד את לחץ, כך היא הצליחה להציל את חייו.
בן שני, כתב "עובדה" שמביא את הסיפור המלא הערב ב-21:00, מספר על המפגש הראשון שלו עם ניצה: "אני לא אשכח את המשפט שהיא אמרה לי בפגישתנו הראשונה: 'כרופא , יש לך תחושה שכל הטוב שאתה עושה למען אחרים באיזשהו מקום מגן עליך'. אבל ההגנה שהיא חשבה שיש לה התנפצה כשהיא ניצבה מול סיטואציה קשה בה היא נדרשה לתפקד גם כרופאה וגם כאמא. ד"ר היימן - נוימן היא כירורגית שרגילה לטפל באירועים בחדר הניתוח - לחתוך, לסגור ולתקן. כאן צריך לחכות, צריך לתת לגיל שנה להתעורר", מסביר שני, "הקשר הבלתי אפשרי הזה שבין מנתחת לבן שלה נראה מאוד אינטואיטיבי. מצד שני היא מספרת על הלילה הזה בחדר הניתוח ואומרת 'ברגעים האלה אני אפס אמא'. אתה רואה את הרגעים בהם היא מביאה לתוך המערכת את העיניים של האמא שצריכה לעשות את החשבון כרופאה ובסופו של דבר כל המשפחה מסתכלת עליה כעל בעלת המקצוע בסיפור".
בשבועות האחרונים ניצה ובני משפחתה הכניסו למקום הכי אישי שלהם את המצלמות כדי לנסות להוביל לשינוי במצב הקיים: "היא עשתה את זה בראש ובראשונה כי היא חושבת שהמקרה שלה צריך לסמן את השינוי במדיניות ארוכת השנים שלא מקציבה משאבים להקמת מחלקת שיקום בנגב. משפחות של מטופלים רבים נקרעות בין הנגב למחלקות השיקום שנמצאות רק במרכז", אומר שני.
"אני רוצה שההורים שלי יהיו אחד עם השני"
"כשאמרו לי מה קרה חשבתי שמודיעים לי שגיל נפטר", נזכרת יעל, שעצרה את השירות הצבאי שלה כדי לתרום למאמץ המשפחתי, "24/7 חייב להיות מישהו צמוד אליו. בהתחלה חשבתי שאני ממשיכה בצבא. כשאמרו לנו שזה יכול לקחת שנה חשבנו שהוא יתעורר תוך כמה שבועות. חודשיים אחרי שזה קרה הבנו שההתעוררות לא הולכת להיות מהירה כמו שחשבנו ולא הייתה ברירה".
יעל מספרת על ההירתמות של בני המשפחה למצב ועל ההשלכות שיש על חיי הנישואים של ההורים שלה: "אמא שלי לוקחת שלושה ימים ושלושה לילות, אני לוקחת לילה ויום ואבא שלי את השאר. הסיבה שנכנסתי לזה, כמה שזה קשה, היא פשוט כדי שההורים שלי יוכלו להיות אחד עם השני, לישון באותה המיטה ולשבת לארוחת ערב יום אחד בשבוע".
המצב של גיל עדיין לא השתפר בצורה דרסטית אבל בני המשפחה לא מאבדים תקווה: "הרופאים לא יודעים להגיד כלום ואמא עם הרופאים. אנחנו אנחנו אופטימיים אבל המצב מעצבן- זה עוד ניתוח, עוד לחץ, עוד אישון מורחב ועוד הרזייה מטורפת. אנחנו מחכים שיתעורר", אומרת יעל.
הסיפור המלא הערב ב"עובדה", 21:00, ערוץ 2