פגשתי את צביה ריבן לראשונה, בלילה שבו הכה בה ובבעלה אמיל הגורל. זה היה על רכס הכרמל בלילה הראשון לשריפה הגדולה. היא הופיעה שם, בין המון שוטרים וכבאים לבושי מדים.

אם הייתי יודע אז את מה שידעתי למחרת, לא הייתי ניגש אליה. אבל כשהצגתי את עצמי כעיתונאי מיהרה ללכת. לא יכולתי לדעת אז מי היא: לא ידעתי שבעבורה אלעד הוא בן יחיד, שנולד כשהיתה בת 39, אחרי ניסיונות רבים. לא ידעתי אז שהיא עצמה הביאה את אלעד אל הכרמל באותו יום, שליוותה אותו במבטה כשהוא רץ במדי המתנדב שלו לכיוון העשן והלהבות.

שלושה חודשים אחרי אותה שריפה שידרנו ב"עובדה" סרט על זוג שהביא תאומים לעולם באמצעות אם פונדקאית. מישהו אמר לי אז שאני חייב לפגוש את צביה ריבן, אמא של אלעד, שנמצאת ממש באותו תהליך. זה לקח זמן אבל בסוף נפגשנו. הגעתי אליה הביתה ומצאתי אישה שבורה,  כואבת. היא לא יצאה מהבית, לא הצליחה לישון. ישבנו זה מול זה כמה שעות, היא דברה על אלעד, על השכול וגם על הרצון העז שלה להיות שוב אמא.

זו היתה הפגישה הראשונה, ומאז שמרנו על קשר. נפגשנו לשיחות ארוכות בביתה, אחר כך גם נסענו למקומות שבהם אלעד חי, בבית הספר הריאלי, בתחנות הכיבוי של חיפה, והיא לקחה אותי גם למקום שבו נהרג. לעיקול המוות בכביש לבית אורן.

בערב ראש השנה האחרון התקשרתי להגיד לה שנה טובה. השיחה היתה מוזרה. צביה נשמעה לא טוב, ומיהרה לנתק. אני זוכר שדאגתי מאוד. סימסתי אליה וביקשתי שתחזור אליי, שתעדכן אותי שהיא בסדר. יום למחרת התקשרתי שוב. השיחה התחילה בטון כבד, החגים שמתקרבים רק מעצימים את הכאב. אבל אז היא אמרה עוד משהו, שלא הייתי מוכן אליו: "אני חייבת לספר לך שאנחנו בהריון", היא אמרה, "ושיש לנו בדרך תאומות". קפצתי משמחה. זו היתה בשורה שכבר חשבתי שלעולם לא אשמע.למחרת התקשרתי שוב. נזכרתי שצריך גם לצלם. "24 שעות לקח לך לחזור להיות עיתונאי", אמרה לי צביה בחיוך.

מהרגע הזה – משהו נפתח. צביה ואני נפגשנו יותר וגם המצלמה הצטרפה. לתהליך הזה הצטרף גם רונן מאיו, הצלם של מערכת "עובדה", ובין צביה לבינו התפתחה קרבה יוצאת דופן. בשבועות המתקדמים של ההיריון, חל גם יום ההולדת של אלעד. את היום הזה העברנו יחד איתה ועשינו מה שאלעד אהב יותר מכל – לטוס.

בחודשים האחרונים ראיתי את צביה ריבן מכינה את הקן ללידת התאומות, ולא מפסיקה לשמור את זכרו של אלעד. בדרך כלל כשאנחנו שומעים סיפור כזה בלי להכיר את גיבוריו התגובה האינטנסיבית היא לחשוב על התינוקות שיוולדו. האם זו טובתם. סימני השאלה הברורים והמובנים צפים: אפשר באמת להיות הורים בגיל מבוגר? איך אפשר לגדל ילד שנושא על הגב את זכרו של האח המת?

המסע שלי עם צביה לימד אותי שבבחירה הזו יש גם הרבה הגיון, שיצר החיים חזק מהרבה דעות קדומות. אני יודע שאמיל וצביה יהיו הורים נפלאים, שידעו לתת לתאומות אהבה, כזו שתיוולד גם מהאושר שנחת עליהם לפתע, כשכבר היה נדמה שהכל אבוד, וגם מהאושר שהעניק להם אלעד במשך שש עשרה שנים בלתי נשכחות.

עובדה, ימי שני ב-21:00