"ברוכים הבאים", אומר ג'מיל ומזמין אותנו להיכנס לסלון ביתו בכפר הסורי חירבת אל ג'וז. "בבקשה, בואו תראו איך בשאר אלאסד הרס לי את הבית". לסלון של ג'מיל שלושה קירות. אחד מפויח, אחד מחורר מקליעים ואחד שבאמצעו פעור חור ענק מפגז טנק. הקיר המערבי כבר לא קיים. דרכו אנחנו נכנסים לתוך הבית, היישר מהרחוב, אל שרידי הספות, הטלוויזיה והשטיח הרקום.
המשפחה של ג'מיל לא גרה כאן יותר. בח'ירבת אלג'וז שבצפון סוריה גרו עד לפני שנתיים כ-2,000 תושבים. עכשיו גרים כאן פחות מ-300. כוחותיו של אסד הפגיזו את הכפר ללא הפסקה במשך יותר משנה. עשרות תושבים נהרגו, ויותר מאלף ברחו והפכו לפליטים בטורקיה. היערות שמקיפים את הכפר נשרפו כליל. זמן קצר לפני שהגענו לכאן, בהברחת הגבול מטורקיה, נכבש הכפר נכבש על ידי המורדים. למרות זאת, רבים מפליטיו עדיין מפחדים לחזור. כוחותיו של אסד נמצאים במרחק של כעשרה ק"מ מכאן, לאורך הכביש הראשי בין העיר חלב לרצועת החוף. בלילות עדיין מתקיימים קרבות ביניהם לבין המורדים, שמנסים לפרוץ דרך אל לטאקיה, עיר הנמל הגדולה ביותר בסוריה ואחד המעוזים האחרונים של אסד. את קולות הירי שומעים בבירור מרגע ששוקעת השמש.
חירבת אל ג'וז הוא אמנם כפר קטן אך מעליו, על ראש הר גבוה, ניצב מגדל תצפית בעל חשיבות אסטרטגית. לאחר קרב קשה נכבש המגדל בידי המורדים, וכעת פרושים עשרות מהם באזור מחשש למתקפת נגד נואשת של נאמני אסד האחרונים. בכל פינה פגשנו חמושים, חלקם בלבוש שמזכיר פעילים בארגון איסלאמי קיצוני ולא חיילים בצבא מסודר.
אבל הלבוש הוא לא חזות הכול. "אם היה בא לכאן הגנרל הישראלי אריאל שרון, ואומר לי שהוא נגד בשאר – הייתי רואה בו אח", מפתיע אותנו אבו-פאדי, מפקד המורדים בגזרה – גבר מזוקן עם כיפה לבנה גדולה לראשו. "כרגע, 80% ממחוז דמשק כבר בידינו, ואותו הדבר במחוז חלב", הוא מעדכן אותנו. "עד 2013, אינשאללה, בשאר אלאסד כבר לא יתהלך בינינו".
חלק מהמורדים שפגשנו היו עד לאחרונה חיילים בצבא של אסד אבל החליטו לערוק בעקבות הטבח שמבצע הצבא הסורי בבני עמו ב-20 החודשים האחרונים. חוסיין, שהיה מפקד סוללת נ"מ בצבאו של אסד וכעת משרת בתפקיד דומה בצבא המורדים, מספר על הרגע בו החליט לעבור צד: "יום אחד אמרו לנו שמסתובבים במדינה טרוריסטים, כנופיות חמושות, ושצריך ללכת לטפל בבעיה הזו. ירדנו לרחוב, וגילינו ששלחו אותנו לירות על הפגנה אזרחית. ראינו שלא מדובר במחבלים, אלא בבני משפחותינו. ההורים שלי יצאו להפגין בכפר שלהם – שלחו את אחד מהחברים שלי לירות עליהם. אותי שלחו לירות על ההורים של אותו חבר... הבנתי שאני צריך לערוק, אבל שמרתי את זה בסוד, כי זרעו בין החיילים מלשינים ומרגלים. אם מישהו רק היה מדבר על עריקה, ישר היו הורגים אותו".
על פי ההערכות, מתחילת המלחמה ערקו כמאה אלף חיילים מהצבא הסורי, ולפחות שלושים אלף מביניהם הצטרפו לשורות המורדים. העריקות דיללו את שורות צבאו של אסד, והביאו אותו לנחיתות מספרית אל מול צבא המורדים. "אנחנו חזקים יותר מאסד על הקרקע", אמר לנו אחד הלוחמים, "אבל לצבא של אסד יש מטוסים, והוא מפציץ אותנו מהאוויר בלי הפסקה. אם היו לנו יותר טילי נ"מ, המלחמה כבר הייתה נגמרת".
לצד הלוחמים, פגשנו בסוריה גם אנשים רגילים – גברים, נשים וילדים – שמנסים לשקם את חייהם מתוך ההריסות. היום שאחרי כבר עומד באוויר – התושבים בונים מחדש את הבתים, חקלאים עובדים שוב במטעי התפוחים, ובמרכז הכפר פגשנו שני גברים שחטבו עצים לקראת החורף. החורף הקרוב, יהיה החורף הראשון מזה 40 שנה שלא תחת שלטון אסד. על הבתים בכפר, אלה שנשארו שלמים, מתנופף עכשיו הדגל של "סוריה החדשה" – פס ירוק, פס לבן, פס שחור, וביניהם שלושה כוכבים ירוקים. על השאלות הקשות - מה יקרה אחרי לכתו של אסד, ואיזו מן מדינה תהיה סוריה החדשה, איש אינו יודע להשיב.
עובדה, הערב, מיד אחרי החדשות