אני עדיין מצטמרר כשאני נזכר ברגע שבו הגיע אלינו סרט וידאו ביתי של משפחת מעוז, חגיגת יום הולדת של אחד הילדים. הנה אבא נוח מופקד על המנגל, הנה האמא נורית מפצירה בכולם לגשת לשולחן כי האוכל מתקרר כבר. ופתאום אתה מבין שהמשפחה הזאת נראית בדיוק כמו המשפחה שלך.
שלפני שהחושך ירד, הייתה פה גם אהבה.
ליווינו את בני משפחת מעוז במשך שבעה חודשים. זוהי הפעם הראשונה מאז הרצח, שבה הם מכניסים עיתונאי לתוך הבית, מנסים להבין איך דווקא הם, שחשבו את עצמם תמיד משפחה טובה: אמא בכירה במשרד המשפטים, אבא מנהל מרפאה, בן רופא, בן שעובד במשטרה ובת שהייתה קפטן נבחרת ישראל בכדורסל, איך דווקא אצלם בתוך הבית גדל אולי אחד הרוצחים האכזריים ביותר שידענו. בן שנאשם ברצח הוריו ואחר כך גם יאשים את אחיו התאום ברצח.
כשאתה יוצא למסע ארוך כל כך אתה אף פעם לא יודע איך תחזור ממנו. אלו דברים חדשים תלמד על העולם, על עצמך. המסע שעברנו בסרט הזה, התחקירנית יערה מרציאנו ואני, נע כל הזמן בין שני הקטבים הקיצוניים ביותר שאפשר להעלות על הדעת: בין תהליך ההתערערות של האח שיוביל לסופם של אבא ואמא לבין תהליך האבל של בני המשפחה. בין תמונות הזוועה של ליל הרצח לבין התמונות המקסימות, מחמיצות הלב של חיי המשפחה. מסע בין הטוב לרע.
במהלך המסע הזה, תמר מעוז ואחיה ניר, שניים מהאנשים המרשימים והחזקים שפגשתי, עברו את שלבי האבל לא רק על ההורים שנרצחו, אלא גם על האח שרצח, נעים בין זעם להשלמה. אבל כשתמר פותחת לנו את הדלת, חודשיים אחרי הרצח, היא עדיין בשלב ההדחקה, עדיין מסרבת להאמין. היא עוד לא קוראת לדני רוצח, בשבילה הוא עדיין אחיה. בהמשך היא תיאלץ להתנתק ממנו. היינו איתה כשפינתה את בית הוריה וזרקה את כל תמונותיו וחפציו לאשפה וליווינו אותה בשיאה של הדרמה בבית המשפט, כשדני מאשים את אחיו התאום ניר ברצח ותמר מגיעה להחלטה להיפרד סופית, קוראת לדני "החלאה הזה שהרס לנו את המשפחה".
וישנה השאלה שלעולם כנראה תישאר בלתי פתורה:
מה מתחולל בנפשו של דני מעוז? אם הוא עשה את זה אז למה? בגלל חובות ההימורים? בגלל בעיה נפשית קשה שהייתה שם תמיד? האם זו נקמתו של מי שתמיד היה הכבשה השחורה?
חלק מהתשובות יופיעו הערב בסרט שהכנו. גם הצער הגדול על מותם של נוח ונורית מעוז, שני אנשים שבנו את עצמם בעצמם, שהיו אהובים מאד על משפחתם, על חבריהם לחוג הברידג' והשותפים שלהם לטיולים בעולם, צער עמוק על מה שלא יספיקו, על הנכדים שלעולם לא יכירו, על מה שראו מול עיניהם ברגעי חייהם האחרונים.