_b.jpg "גיבורים נשכחים (יח``צ: אדוארד קופרוב, עובדה)")
הפעם הראשונה שקיבלנו מושג על איזה הר געש אנחנו עומדים לטפס, הייתה כשניסינו ללא הצלחה למצוא מקום חניה בטור המכוניות שכבר השתרך מחוץ לבית פרטי במושב אודים בשרון. זה היה בלילה חורפי אחד בדצמבר האחרון. הוזמנו למפגש של פצועי מלחמת לבנון השנייה, רגע לפני שהם פותחים במאבק נגד אגף השיקום במשרד הביטחון. הודיעו לנו אומנם מראש שמשתתפים רבים עומדים להגיע, אבל לא יכולנו להעריך כמה, ובעיקר לא שיערנו את עוצמת הזעקה שתצא משם באותו הלילה. זעקה שהמשיכה להדהד בראשנו בימים שאחרי המפגש, ולמען האמת לא ממש עזבה אותנו מאז.
בתוך החלל הגדול ישבו כבר כ 25 צעירים. כשנכנסנו - אילנה דיין, גלעד טוקטלי ואני - ננעצו בנו מבטים חשדניים. רק מאוחר יותר הם הודו בפנינו שראו גם בנו בהתחלה חלק מ"הם". ב"הם", התברר, הכוונה לכל אלו שלעולם לא יבינו אותם. כל מי שלא היה שם בקיץ 2006. מי שלא הריח את הגופות הבוערות. מי שלא חטף טיל לתוך בית סגור. מי שלא מתעורר מאז שטוף זיעה גם בלילות קרים. מי שלא חווה על בשרו, תרתי משמע, את טעם הכישלון הצורב.
האמת, גם אנחנו בחנו אותם. הדבר הראשון בו ניתן היה בקלות להבחין היה ענן העשן הגדול שהחבר'ה ישבו בו. מכנה משותף אחד ביניהם כבר מצאנו: הם פשוט לא הפסיקו לעשן. סיגריה, ועוד סיגריה ועוד אחת. ממלאים מאפרה, מרוקנים, ושוב ממלאים. זמן לא רב אחר-כך הבנו שזה לא רק הסיגריות. זה גם השפתיים שננשכות תדירות בעוצמה, הידיים שמחפשות כל הזמן לשחק עם משהו, וכשהן לא מוצאות הן פשוט מלטפות, סתם כך, את השכן לספה.
אחרי שהעשן התפזר מעט (המטאפורי כמובן, זה שבינינו. העשן האמיתי לא זז כל הערב) הם התחילו לדבר. ראשון אורי לרנר. בעל עיטור המופת ממלחמת לבנון. הלום קרב. כובש, כריזמטי, תשוקה של ילד ונפש של ציפור פצועה. הוא החל במונולוג מהפנט. בסוף הכריז ש"האדמה בוערת והשטח עומד להתפוצץ". לרנר נתן את האות. אחריו דיברו כולם. שבע שעות, ללא הפסקה, פורקים מטען שהמתין זמן רב מדי על לבם. מתארים בפתיחות נדירה, מהממת, מה עבר עליהם במלחמת לבנון השנייה, אבל בעיקר מה עבר על כל אחד מהם אחריה: ההכרה שהחיים של לפני לא יחזרו; ההתמודדות הכואבת עם הפציעה; השריטה בנפש שהלכה והתעצמה גם כשזו הגופנית כבר הגלידה; הלילות הארוכים בהם קפצו שוב ושוב החברים שמתו; ולבסוף, החלק בשבילו התכנסנו, ההתמודדות המתישה עם הביורוקרטיה הממסדית. אם להיות מדויקים - התנהלות אגף השיקום של משרד הביטחון מולם. התנהלות מקוממת, אבל לא פחות גרוע - מעליבה.
היו שם דובי גניש, מ"פ מילואים בהנדסה שאיבד בלבנון רגל וחיכה שנים, נעלב, שיתאימו לו את הבית, לרנר שהציל אותו בחירוף נפש ולא מבין למה לא עוזרים לו לצאת מבור הסיוטים החשוך שהוא שוכב בו מאז, דוד מלכה שנכנס לחלץ פצועים הלומי קרב עם הדחפור שלו ומאז הפך בעצמו להלום קרב תלוי בכדורים מייצבים של משרד הביטחון שלא מגיעים בזמן, עמית בראל שחטף טיל, התעוור, ונאלץ להתמודד עם טבלאות חישוב נכות אטומות ואיציק נפתלי שכשהבת שלו נולדה נזכר מיד בצרחות של החברים בפומה ונלחם מאז המלחמה על שניות של תשומת לב מעובדות אגף השיקום. איתם דיברו עוד כעשרים צעירים שכל מילה שלהם הייתה חדה, כואבת ומתובלת בציניות של מי שכבר לא מאמין.
האמת, ישבנו שם די בתדהמה. התרגשנו אתם, ניגבנו דמעה כשאי אפשר היה להתאפק, צחקנו כשהאבסורד צעק לשמיים. בעיקר שאלנו את עצמנו, כל אחד בתוכו, איך כל זה היה כאן מבלי שנרגיש. איך לא ידענו שכך חשים עשרות לוחמים שנפצעו שם בלבנון בקיץ 2006.
כשחשבנו שכבר שמענו הכל, הסכים יונתן לרר לדבר. הוא היה סגן בגולני, מפקד מחלקה, כשנפצע במרכבה מעט לפני סיום המלחמה. במשך יותר משישים דקות הוא תיאר את תחושותיו במונולוג מדהים. בחדר שררה דממה מקפיאה. מי שלא יכול היה להתאפק יצא לבכות מאחור. יונתן סיפר על רגע הפציעה, על מכשירי בית החולים שהשתוללו בצפצופים כשהודיעו לו שדניאל ועמרי, חיילים שלו, נהרגו, על המחשבה שלא עוזבת אותו מאז שחבל שלא מת שם אתם, על כך שהוא צעיר בן 25 שפשוט הפסיק להרגיש.
מאז ליווינו אותם. בבתים שלהם, עם המשפחות, נדהמים כל פעם מחדש לגלות כמה כאב ועלבון עוד מסתתר בכל סיפור כזה ששמענו בערב ההוא באודים. התוצאה של החודשים האלה היא מסמך יוצא דופן על אנשים שעבורם המלחמה בקיץ 2006 הייתה רק יריית פתיחה, ועכשיו יוצאים למלחמה שבה אין אפשרות אחרת מלבד נצחון.