רק אחרי חצי שנה של עבודה, במשמרת העריכה האחרונה של הסרט לפני יומיים באחת לפנות בוקר, הבנתי שהסיפור של שמוליק ומישאל שינה משהו גם אצלי.
בסופו של דבר אני נמצא במקצוע הזה בדיוק בשביל הרגעים הנדירים האלה – לגעת בסיפורים שמטלטלים את כל מה שהאמנת בו, שגורמים לך לעצור ולשאול את עצמך את השאלות הגדולות והפשוטות של החיים. ובסרט הזה יש שאלות כאלה בשפע.
כמה רחוק תלך בשביל אהבה? האם אני יכול לשנות משהו בעולם הזה? מי יושיט לי יד כשאהיה לגמרי חסר אונים? איך מחזירים חוב של חיים?
זה סיפור על שני פסיכולוגים שהכירו לכמה שבועות אחרי מלחמת יום הכיפורים ומוצאים את עצמם, 35 שנה אחרי, במבחן גורלי של חיים ומוות. המבחן הפתאומי מאלץ אותם, ברגע אחד, להתמודד עם סודות אפלים מעברם.
מישאל, פסיכולוג בן 58 ממעלות, שומע במקרה ששמוליק, קולגה שפגש לתקופה קצרה בזמן השירות הצבאי, סובל מקריסת כליות ומצבו קשה מאד. זה לוקח לו פחות משעה להחליט שהוא יהיה זה שיציל את חייו של שמוליק ויתרום לו כליה. אשתו המומה, הרופאים מתנגדים, חמשת ילדיו מנסים בכל דרך לשנות את רוע הגזירה. אבל מישאל לא מוותר. הוא יורד לחצי משרה, מתחיל לעשות כושר בשבילים המקיפים את מעלות, משיל עשרה ק"ג, הכל כדי שיוכל לתרום את הכליה שלו לאדם כמעט זר.
בצד השני של הסיפור, בירושלים, הפסיכולוג שמוליק חזנוביץ' מנסה כבר חודשים ארוכים להשיג כליה בכל דרך אפשרית. אבל הוא לא מצליח. בנו היחיד מעדיף שלא לתרום לו. מצבו הולך ומחמיר. כשמישאל, המכר הרחוק מפעם, דופק ערב אחד על דלתו ומציע את עצמו כתורם פוטנציאלי, שמוליק מאושר מהנס שקרה לו. מצד שני, מאותו רגע ועד שימצא את עצמו תחת סכין המנתחים, מיטה ליד מיטה לצד מישאל, תנקר בו השאלה המטרידה והמייסרת, למה לעזאזל האיש הזר הזה החליט לסכן את חייו כדי להציל את חיי שלי?
חצי שנה עקבנו כאן ב'עובדה' אחרי התעלומה שמסתיימת בניתוח כפול: זה שבו מוציאים כליה ממישאל ומשתילים אותה בגופו של שמוליק.
זו דרמה גדולה אבל ישראלית מאד, כזו שמתרחשת בחצר האחורית של הבית, מעל כיסאות כתר פלסטיק, בין הכלב למנגל של השכן. בסיפור הזה האהבה מוגשת קרה, בטמפרטורת החדר, בלי מילים גדולות, בלי חיבוטי נפש, בשר יפגוש בבשר, אדם אחד יציל את חייו של אדם אחר, כמו שחינכו את שני הגיבורים פעם, מזמן, לרעות ונתינה והקרבה. ממש כמו שאהבה צריכה להיות.
בשבוע האחרון כשסיימנו לערוך את הסרט נזכרתי במשפט שאמר לי פעם ישראל סגל ז"ל, הבוס הראשון שלי בטלוויזיה. לפני בערך שמונה שנים, כשסיימנו יום צילום בתיאטרון 'הבימה' סגל פגש בדרך לחנייה את יעקב אגמון, מי שהיה אז מנכ"ל התיאטרון. אחרי שהתחבקו והחליפו כמה משפטים סגל הסתובב ואמר לי: 'אתה רואה רוני, האנשים. זאת המתנה הגדולה שהמקצוע הזה מביא איתו, לא פרסום ולא כסף, רק האנשים שיוצא לך לפגוש בדרך".
מישאל ושמוליק, שני הפסיכולוגים שמככבים בסרט, הם אנשים כאלה.