כשהייתה מירי תלמידת תיכון החליטה לחגוג את יום הולדתה בחברת בני כיתתה. החלטה שגרתית, כביכול, אבל לא מבחינת מירי, נערה המאובחנת כבעלת תסמונת אספרגר. הכול היה מוכן למסיבה. הרהיטים הוזזו, הכיבוד היה מונח על השולחנות ובלונים קישטו את החדר, אבל אף אחד לא הגיע.
"ישבנו וחיכינו" נזכרת אלישבע מאי, אמה של מירי ועל אף הזמן שחלף דמעות עולות בעיניה. "אמרתי למירי שאולי בגלל הגשם לא מגיעים, שבטח עוד יבואו, עד שבשלב מסוים לא יכולתי להסתכל בעיניה של בתי וירדתי למטה כביכול להמתין לבאים. בסופו של דבר שתי בנות הופיעו..."
חלפו מספר שנים וכשמירי חגגה את יום הולדתה העשרים היה הבית מלא בצעירים והייתה שמחה גדולה. היו אלה חברי מועדון "רעים", מועדון לאנשים צעירים עם לקויות תקשורת ולמידה, שאלישבע, אימא של מירי, הקימה במינהל הקהילתי "גינות העיר", שבשכונתה.
היוזמה של אלישבע הייתה צנועה. "בסך הכול חיפשתי חברה לבתי. מישהי ללכת איתה לסרט, לשבת בבית קפה, לטייל בקניון ולקנות בגדים, מה שכל נערה בגילה עושה". אלישבע לא חשבה על משהו ארצי וגדול, אבל הצורך היה קיים ועד אז לא ניתן שום מענה חברתי לאנשים עם לקויות למידה ותקשורת או עם תסמונת אספרגר, הסובלים מבדידות חברתית וחיים למעשה בשולי החברה, מנותקים מבני גילם.
"מדובר באנשים שנפלו בין הכסאות"
החברה למתנ"סים הרימה את הכפפה. המחלקה לנכים ולאוכלוסיות מיוחדות הייתה מודעת לצורך והצליחה לגייס את המוסד לביטוח לאומי, המחלקה לפרויקטים מיוחדים ואת ג'וינט אשלים ובשיתוף פעולה בין הגורמים האלה החלו לקום קבוצות "רעים" במתנ"סים ברחבי הארץ. היום פועלות כ-30 קבוצות ב-15 יישובים ובהן יותר מ-350 משתתפים.
המועדונים נחלקים לפי גילאים: ילדים, נוער, צעירים ובוגרים והם מציעים מסגרת חברתית של קבוצת שווים. הם נפגשים במתנ"ס, בהנחיית מדריך/כה, הולכים סרטים, לבתי קפה, לטיולים, חוגגים ימי הולדת ומסיבות. "כאן מקבלים אותנו כשם שאנחנו", הם אומרים.
"מדובר באנשים שאינם סובלים מפיגור או מבעיות נפשיות" אומר זיו כץ, מנהל התכנית מטעם החברה למתנ"סים. "אלה הם אנשים שמבחינה חיצונית לא ניכר עליהם שהם סובלים מלקות מסוימת. רובם אינטליגנטים, בחלקם הגדול עובדים ולומדים, וזאת אולי הסיבה שבמשך שנים 'נפלו בין הכיסאות'. מה שמאפיין אותם הוא הקושי ביצירת קשרים חברתיים. הם מביאים איתם למפגשים התנסויות קשות מתקופת בית הספר, חוויות שנעות בין בדידות והתעלמות ועד לתופעות מכאיבות של חרם וניצול לרעה על ידי תלמידים אחרים".
על הצלחת התכנית מעידה פרופ' עמיה ליבליך, פסיכולוגית חברתית, שליוותה את הקבוצות בשנים הראשונות להקמתן, עד שנתקבל המודל הסופי לפעילותן. "הפעילות של 'רעים' היא דוגמה לעבודה פסיכולוגית חשובה ומשפיעה. היא נועדה לחלץ אנשים צעירים מבדידותם, כאשר מסיבות שונות הם אינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם. התכנית יוצרת עבורם מסגרת חברתית , מקנה תחושת שייכות וכישורים חברתיים, שמאפשרים לחברי המועדונים לחוות חיים חברתיים כמעט רגילים".
ואכן, מחקר הערכה שערך המוסד לביטוח לאומי מצא, כי כ-80% מהמשתתפים בקבוצות רכשו לפחות שני חברים מתוך הקבוצה וכי כ-60% מצליחים ליצור קשרים חברתיים גם מחוצה לה.
"אני מרגישה שאני לא צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן"
המשתתפים עצמם אומרים כי חייהם נחלקים לשניים: לפני הקבוצה ואחרי שהצטרפו אליה. "אני מרגישה שאני לא צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן. כאן, בקבוצה איש לא צוחק עליי, אני לא נראית מוזרה בעיני אף אחד"... "אחרי התיכון הרגשתי שאני צריך קשר עם אנשים בני גילי. הייתי בודד. הגעתי לתכנית קצת חושש וקצת נפחד, אבל ככל שעבר הזמן ונשארתי בקבוצה החששות והפחדים נעלמו והבנתי כמה החיים שלי היו ריקים עד שהגעתי ל'רעים'", אומר אחד החברים. גם ההורים מעידים על שינוי עצום שחל אצל ילדיהם ומשפיע על המשפחה כולה: " לפעמים אני פשוט לא מאמינה לשינוי שחל אצל בתי. פעם חשבון הטלפון היה ממש קטן, היום הוא יכול להגיע למאות שקלים, ואני מאושרת. נכון זה עולה לי הרבה כסף, אבל לילדה יש עם מי לדבר..."
תפקיד המדריכים/מנחים בקבוצה הוא חשוב ביותר. המדריך הוא לא רק מי שנותן חיזוקים, אלא הוא מהווה מודל להתייחסות שהצעירים יכולים לאמץ לעצמם. הם אלה שמלמדים את הצעירים, בזמן אמת, במהלך המפגשים, להקשיב בלי להתפרץ, להתייחס אל האחר, לעקוב אחר השיחה, להחליף נושא בצורה המתחשבת בזולת, לקיים קשר עין בזמן השיחה, לשמור על מרחב טריטוריאלי, איך לדבר בטלפון ולהזמין בבית קפה. דברים שלנו נראים מובנים וברורים, אבל עבור אוכלוסיית "רעים" הם דברים מסובכים מאוד. אפשר לתרגל אותם ובקבוצות עושים זאת וניתן להגיע לתוצאות טובות.
תכנית "רעים" שוברת את מעגל הבדידות
הבדידות היא חוויה מאוד קשה, שקשורה בעצב, בדיכאון, בייאוש, במיוחד בגילאים הצעירים, כאשר נדמה שכולם מבלים ורק אני יושב בבית. זהו מעגל קסמים, ככל שאני מתקשה יותר בקשר כך אני משדר שאני אדם עצוב, חרד, תלותי וזה מרחיק אחרים ממני. צריך לשבור את המעגל הזה ותכנית "רעים" עושה זאת.
ובאשר למירי, שבזכותה קם הרעיון, היא הכירה בקבוצה את מיכאל, בחיר לבה. הם התחילו לצאת ולבלות וכעבור מספר שנים נישאו. היום הם חיים באופן די עצמאי, בדירה משלהם, כאשר החברים שלהם הם חברי "רעים".
בחברה למתנ"סים, נעשים כל העת, ניסיונות להרחיב את המועדונים למקומות נוספים בארץ ולאפשר לאנשים עם לקויות תקשורת ולמידה לצאת מבדידותם הכפויה. לשם כך, במחלקה לנכים ואוכלוסיות מיוחדות בחברה למתנ"סים משקיעים מאמצים רבים בחיפוש אחר שיתופי פעולה ויוזמות שיאפשרו את הרחבת הפעילות ופתיחת קבוצות במקומות נוספים בארץ. נשמח על כל שיתוף פעולה.