הסדרה המוזיקלית החדשה, "היורשת" (פרק הבכורה ביום ראשון הקרוב, אחרי החדשות בערוץ 12) חוגגת את עולם הזמר המזרחי עם דמויות מוגזמות, מוקצנות וגדולות מהחיים. היא מספקת הצצה צבעונית, אותנטית וחסרת פשרות לעולם של פנטזיה, שבו כמה וכמה סינדרלות שמנסות להימלט מנסיבות חייהן ולהגשים את חלומן, כנגד כל הסיכויים.
טופז - זמרת צעירה מהשיכונים שחולמת להיות כוכבת, זוהרה - כוכבת מבוגרת שחיה על תהילת העבר וספיר - אמרגנית שרוצה להוכיח שהיא מסוגלת להכניס לכיס הקטן שלה את התעשייה כולה - כולן נפגשות בסיפור הזה.
הסדרה מציעה הצצה נדירה ולא מפולטרת לעולם הזמר המזרחי מזווית נשית אמיצה. לסדרה קאסט נשי בולט ומוכר, שמובילות אותו נופר סלמאן - בעצמה זמרת שמגיעה מהז'אנר המזרחי, אוולין הגואל ובתאל משיאן. שלושתן מגלמות את גיבורות הסדרה, שנאבקות על זכות קיומן בתוך תעשייה שנשלטת על ידי גברים.
את הסדרה יצרו וכתבו אורי סלעי ועומר טובי, כשהאחרון גם ביים אותה. "הסדרה נולדה במפגש בין שני בחורים די קרקסיים, שנוצרה ביניהם חברות נורא עמוקה סביב אהבת המזרחית", מסביר טובי, "היא נולדה מתוך תחושת היעדר. כילד שגדל בבאר שבע, היו לי מעט מאוד מפגשים עם עצמי על מסך הטלוויזיה. לא היה מספיק ייצוג מזרחי על המסך, בטח שלא בזווית הייצוגית הנכונה. הדימוי שהתקבל בדרך כלל היה או מתנצל מדי או שטוח מדי".
"כשנפגשנו, הרגשנו שותפות. פתאום מצאתי את הבחור הזה שלא רק מבין מה אני עושה, אלא עושה את אותו הדבר בעצמו, בדרכו", מסביר סלעי, "כשעשיתי את 'אייל גולן קורא לך' בערוץ 24, כנגד כל הסיכויים, כולם טיפסו על התקרה. 'מה פתאום?'. ואז נולד גם ליין האריסה, ופתאום היו מסיבות ששמעו בהן אך ורק מוזיקה מזרחית. לא היה דבר כזה לפני שעומר הגיע".
המוזיקה המזרחית הפכה לדבר הכי טרנדי בתל אביב.
טובי: "זה נבע מהיעדר, אבל גם מאותנטיות. לא חשבנו יותר מדי אם זה יצליח, פשוט באנו ואמרנו שאנחנו רוצים לעשות סדרה שנראית ומרגישה כמו החינה של בת דודה שלי".
סלעי: "רצינו לתת לאנשים מקום לצאת אליו ולקבל זווית אחרת. השתעממנו מדברים שבראייה שלנו על העולם ועל הזירה התרבותית, נורא משכפלים אחד את השני כל הזמן. פחות היה בא לנו על זה".
"היורשת" עוסקת בנשים בעולם המוזיקה המזרחית. למה הלכתם דווקא על הנושא הזה?
טובי: "במידה מסויימת, נשים זמרות צריכות לוותר על התפקיד המסורתי שלהן, שזה חתיכת דבר ברמה תרבותית וברמת המסורת. מה שריתק את שנינו זה חוסר האפשרות, או הדרך המאוד מורכבת וקשה שאישה צריכה לעבור, כדי לעשות משהו בסיסי כמו לשיר".
סלעי: "לנשים קשה יותר להתקדם בחיים מלגברים. שירי מימון הסבירה פעם למה לזמרת בישראל קשה יותר מלזמר - כי חצי מהמועצות המקומיות בישראל עושות אירועים לדתיים ולא מזמינות זמרות. מראש, פוטנציאל ההשתכרות שלהן נמוך יותר. לנשים מזרחיות קשה על אחת כמה וכמה, בגלל הדרך שהן צריכות לעבור כדי להגשים את עצמן ולהצליח. שרית חדד ומירי מסיקה הן בנות אותו גיל פחות או יותר, ומבלי להפחית במאמץ שמירי הייתה צריכה להשקיע כדי להגיע למעמדה בתרבות הישראלית - הדרך של שרית הייתה הרבה יותר קשה ומורכבת. היא הייתה צריכה להתאמץ הרבה יותר".
גם אנשים שאוהבים וצורכים זמר מזרחי, לא מבינים איך זה להיות מרגול, זהבה בן או אהובה עוזרי.
סלעי: "זהבה בן היא זמרת נהדרת ואמנית ממש חשובה. בסיבוב חיים אחר, היא הייתה יכולה גם להיות בעלת קריירה בינלאומית מצליחה מאוד. בעולם מתוקן, היא לא הייתה צריכה ללכת לתוכנית טלוויזיה כדי לזכות בבית, היו לה כבר חמישה בתים, אם לא עשרה. היא עשתה המון כסף בקריירה שלה, והשאלה איפה הכסף הזה? איפה הכסף מ'טיפת מזל'? סבבה שהיא זמרת מוערכת, אבל זה לא מספיק. רצינו להתעסק בסדרה בדרך הקשה והמורכבת שזמרות עוברות בחיים, בטח בקריירה שלהן".
"אנשים בהלם מזה ששרית חדד מכורה לסרטים צרפתיים. הסטריאוטיפים האלה משגעים אותנו"
עדן בן זקן, שרית חדד ונסרין הן מהזמרות האהובות בישראל, על זה כמעט אין ויכוח - אבל הדרך שלהן לפסגת המוזיקה הישראלית הייתה קשה, מורכבת והרבה פחות נוצצת ממה שאפשר לדמיין. היחס לזמרות המזרחיות כסחורה, ההטרדות המיניות, הסטיגמות, הבדידות והאמרגנים הגברים שמחזיקים את הכסף - הדרך להצלחה רצופה בשברונות לב, נפש וגוף.
טובי וסלעי מודעים היטב לזה שהדמויות שיצרו עלולות להיתפס כסטריאוטיפיות - והם לא מפחדים מהביקורת שאולי תבוא. "אני מתרגש להבין איך יפענחו את הדימויים האלה, דווקא מתוך היכולת של הצופים לזהות את עצמם בדבר הזה", אומר טובי, "כשזוהרה מגהצת לנכדה שלה את השיער - זה דבר שעשו באמת לאחותי אי שם בשיכון בבאר שבע. זה חלק מיום יום שהרגשנו שלא נכון להחביא ולהסתיר אותו, כדי שלא ליצור מצג שווא על המציאות".
"עומר ואני אוהבים מוזיקה מזרחית, אוהבים חפלות, אוהבים את העולם הזה - ומכירים אותו מאלף צדדים", מוסיף סלעי, "אנחנו חוגגים מוזיקה, חוגגים את הצבעים, חוגגים את השפה, אבל גם ערים ומודעים, ואפילו מחבקים, את המורכבות שבעולם הזה - וגם לנו יש ביקורת עליו".
איך יצרתם את העולם המוזיקלי של זוהרה וטופז בסדרה?
סלעי: "לא רצינו שזה יהיה מתחנף, אנחנו לא סובלים את זה. מעדיפים את ליאת בנאי מאשר זמרת נחמדה ששרה שירים חמודים של עפרה חזה. כבודה של עפרה במקומה מונח, אנחנו אוהבים אותה - אבל זה לא קשור למזרחית. אנחנו לא מחפשים למצוא חן בעיניי כולם, אנחנו רוצים לעורר את הדבר הזה, להביא אותו לפרצוף. רצינו להביא לקדמת הבמה אמנים כמו נתנאל עם השיר שלו 'ילדה של אב', שזה יותר אלטרנטיב ממיינסטרים. הקפדנו לא להכניס מוזיקה שהיא חצי מזרחית".
טובי: "חשוב לנו לייצר שיקוף אמיתי של מה שאנחנו תופסים כמזרחית. יש בסדרה שירים מקוריים, וגם קאברים. זאת חגיגה אחת גדולה. הסיפור של טופז הוא של זמרת בהתהוות, שמחפשת ולומדת מה הטעם שלה, מה יושב עליה נכון ומה פחות. הבחירות שירטטו את הדיוקן שלה".
חלק מהסיפורים בסדרה מבוססים על מקרים אמיתיים של זמרות ישראליות. כידיד של מרגלית צנעני, זיהיתי בסדרה סיפורים שהמקור שלהם הוא בעלילות מרגול.
סלעי: "לעומר ולי יצא לשבת עם מרגול ב'האחים בועז' ולאכול מרק תימני. הסדרה לא ביוגרפית, אבל בהחלט ישבנו ועשינו תחקירים ופגישות עם כמעט כל הזמרות. אצל כל אחת, במילים אחרות, חוזר אותו הסיפור. כולן הצליחו בסוף ועשו כסף, אבל שילמו מחיר סופר כבד על זה שבחרו להיות זמרות".
טובי: "המחיר הסופר כבד הזה הוא הבסיס לכל היצירה הזאת. עניין אותנו להתבונן על נשים מצליחות מאוד שבחברה כל כך שמרנית כמו שלנו שמקדשת חיי נישואים ומשפחה, אומרות 'אני אצליח - ויכול להיות שבגלל זה לא אהיה נשואה באושר'. התחיל דיון מעניין בינינו על מה קורה כשאישה נותנת דרור לתשוקות ולאנרגיות היצירתיות שלה, מה היא מפסידה?".
ספרו על אנקדוטות משעשעות שהכנסתם לסדרה.
סלעי: "יום אחד גילינו ששרית חדד מחליפה באוזן השלישית סרטים צרפתיים. בלילות, אחרי הופעות, היא יושבת בבית ורואה סרטים צרפתיים. הסתבר שהיא מכורה אליהם ממש, לסרטים הכי חשובים והכי אלטרנטיביים שרק ארבעה אנשים רואים. זה לא באמת הפתיע אותנו ששרית היא בן אדם כמוני וכמוך, אבל מבחינת הסטריאוטיפ, ההתייחסות התקשורתית אליה והמסגור שלה, כולם נורא בהלם מזה. אותנו הפער הזה הדליק. זה שיגע אותנו. היא אמנית מדהימה, בן אדם גאון, ברור שהיא תראה סרטים צרפתיים. מה נראה לכם, שהיא תראה דברים מטומטמים?".
טובי: "ביום צילומי קליפ, תוך כדי שעשו לה איפור, שיער והלבשה שלקח כמובן שעות - כיאה לדיווה המהממת שהיא - דיברנו איתה על קולנוע. אם מפרקים את הדמות שלה ובודקים איך היא הפכה לזמרת כזאת מצליחה שיוצרת יצירות כל כך מורכבות שנוגעות בכל כך הרבה אנשים, מבינים שמאחורי התבנית הסטריאוטיפית הזאת יש עומקים ומורכבויות שהם אינסופיים".
זה השפיע על הדרך שבה כתבתם את גיבורות הסדרה?
טובי: "זאת סדרה סופר נועזת בגישתה. היא יכולה להיות וולגרית לפעמים, ולפעמים רגישה ואינטימית. יש בה הכל מהכל, קצת כמו המציאות שאנחנו חווים. כשניגשנו לספר את הסיפור הזה הבנו שיש עליו שכבות על גבי שכבות והרבה בחירות, כמו מה הדמויות לובשות ובאיזה סקאלת צבעים זה נמצא".
סלעי: "מה הדמויות שומעות, מה הן אוכלות, איך נראה הפלאפון שלהן, איך נראות הציפורניים שלהן - אין שום דבר מקרי. בילינו את העשור האחרון שלנו, כל אחד בדרכו אבל גם ביחד, בלדחוף את המוזיקה המזרחית והעשייה המזרחית קדימה, מתוך הרגשה שלנו יש משקפיים שלאחרים אין".
"לרקוד זה כיף - אבל גם לשבת ולגז'דר על שירי דיכאון"
עד היום יש אנשים שעוצרים אותי ושואלים, 'אתה באמת אוהב מוזיקה מזרחית?'. השאלה הזאת תמיד מהממת אותי.
טובי: "זה מגיע מתוך היעדר. אם היו מספיק ייצוגים לכמה שהמוזיקה המזרחית מורכבת, כייפית ולגיטימית, השאלה הזאת לא הייתה נשאלת. בעצם הנוכחות של הסדרה, התקווה שלנו שהיא תסנן קצת שאלות כאלה שצפויות להגיע בעתיד".
סלעי: "פעם מתמודדת ב'אייל גולן קורא לך' אמרה שהיא שרה שירי דיכאון. שאלנו אותה למה, היא אמרה 'כי דיכאון זה כיף'. אפשר ללגלג על זה, אבל היא צודקת. שירי דיכאון זה כיף. כמו שלרקוד זה כיף - גם לשבת ולגז'דר זה כיף. אתה יכול לאהוב את 'מועבט' של עדן בן זקן, וגם את 'את חרותי' של חוה אלברשטיין. הכל בסדר".
טובי: "הדיכוטומיה הזאת משעממת. 'האם אני יכול להיות פרחה ועדיין להיות מורכב?'".
בואו נדבר רגע על ייצוג הגברים בסדרה. למה הגברים שמקיפים את הזמרות המזרחיות מגעילים תמיד?
סלעי: "כי העולם והחברה שלנו היא חברה גברית. הגברים הם אלה שמסובבים את העסק, לא הנשים. זה לא שאנחנו חושבים שהגברים בתעשיית המוזיקה המזרחית הם חראיים, אבל עשינו סדרה - לא מאמר בעיתון ולא סרט דוקומנטרי - כדי לחדד את הטיעון שלנו על מקומן של הזמרות ועל הדרך הארוכה שנשים עוברות. כמה זמרות מזרחיות יש היום בעולם? זה סופר ייחודי. לאורך 80 השנים האחרונות, רק עשרות זכו להגיד 'אני זמרת מזרחית'. חלקן לא רוצות אולי להגיד את זה. הסדרה הזאת מוקדשת לנשים האלה, אנחנו לא מתעסקים בגברים".
אתם לא מפחדים מסטריאוטיפים. כשספיר מבקרת את אבא שלה בכלא, כל הכלואים הם בני העדה האתיופית.
טובי: "אם היית נכנס עם מצלמה דוקומנטרית לכלא, היית פוגש בדיוק את אותן הדמויות".
סלעי: "אנחנו משועממים מהפוליטיקלי קורקט. קיבלנו הזדמנות לעשות סדרה ורצינו דרכה להגיד דברים ולשים מראה, גם על מה שקורה בכלא. אם מישהו משלה את עצמו שכל המעמדות בחברה הישראלית מיוצגות באופן שווה בכלא, אז הוא טועה. הקרובים, השכנים וחברי הילדות של האנשים שמתעסקים בתעשיית המוזיקה המזרחית, הם לא אותם האנשים כמו הקרובים והחברים של פרופסורים מהטכניון. מי שלא רוצה להכיר בזה, מכחיש את המציאות".
בסדרה אין אשכנזים בכלל, אין דיון על המתח שבין אשכנזים למזרחיים.
טובי: "זאת סדרת גטו. אתה נכנס לגטו, ובגטו הזה יש את השחורים המקומיים, שהם במקרה המזרחיים. אלה הדמויות המהממות שמעטרות את הסדרה, זה הסיפור שלהן, לא הסיפור של החיכוך עם הפרספקטיבה הלבנה. זה היכולת שלהן לשרוד בתוך העולם או המדינה שניתנה להן. זה סיפור של עם אחד שחי פה והוא במקרה מזרחי. בשום צורה לא עניין אותנו להיכנס לאיזשהו חשבון נפש על 'עשו לי, שתו לי, לקחו לי', למרות שזה דיון חשוב ואני מאמין שהוא נוכח גם בסאבטקסט ובמרווחים הלא מדוברים שקיימים בסדרה".
סלעי: "זאת בחירה פוליטית שלנו להחליט שאין אשכנזים בסדרה. רצינו לשים את המזרחים בקדמת הבמה ולתת להם את זמן המסך".
הסדרה עוסקת מאוד באחוות נשים, ביחס שבין הנשים.
סלעי: "אנחנו מעריצים את הנשים האלה. הדליק אותנו לייצר סיפור על שתי בנות, טופז הזמרת וספיר האמרגנית שלה, שנלחמות נגד כל העולם. כמו מין תלמה ולואיז מזרחיות".
מה בא לכם שאנשים יאהבו בסדרה?
טובי: "זה קרקס מטורף של הנשים הכי מדהימות, חולות נפש, מטורללות ומקסימות".
סלעי: "אנחנו רוצים שאנשים ייהנו מהמוזיקה, מהשפה, מהצחוקים, מהקללות ומאיך שאנשים נראים ומדברים. הכל נעשה עם רצון לחגוג את הכיף הזה, אבל גם לראות את המורכבות שבזה. אנחנו רוצים שאנשים יאהבו את העולם שבראנו ואם בעקבות הסדרה הם גם יהיו יותר פתוחים לזה, ויבינו שהכיף שהמוזיקה המזרחית מציעה היא לא מילה גסה, אז עשינו את שלנו".