הקומיקאית ליטל שוורץ נולדה וגדלה בקריית ים, למשפחה שאותה היא מגדירה בהומור "אשכנזית-אליטיסטית מטורפת". "אני אשכנזיה פולניה שגדלה בפריפריה. אמא שלי תמיד אומרת, 'אני לא יודעת מאיפה הערסיות הזאת'", מספרת שוורץ לגל אוחובסקי בפודקאסט "היורשת", "אמא ציירת פולניה, היא לא מבינה איך יצאה לה 'המרוקנית הזאת'".
"תמיד נמשכתי למשפחות המזרחיות, כל החברות והחברים שלי מזרחים", מעידה שוורץ, "חוסר שמחת חיים יש לי בבית, זה קיים אצלי - אז תמיד חיפשתי את השמח. סטריאוטיפי, אבל נכון".
מגיל צעיר שוורץ למדה שההומור הוא אחלה דרך לשרוד את החיים: "יש לי אחות נורא יפה, וכילדה גדלתי בצילה. ההומור זה כי הייתי חייבת להצחיק תמיד, כדי להיות מצחיקה על חשבונה".
מתי הגעת לתל אביב?
"תל אביב נראתה לי משהו קסום ותמיד רציתי להיות מפורסמת. בצבא הלכתי לקורס משחק מול מצלמה אצל אסתי זקהיים. היא אמרה לי, 'את חייבת להיות שחקנית. את מצחיקה'. בזכותה למדתי משחק. זה מטורף כי בכלל לא התכוונתי ללמוד את זה, זה לא היה בראש שלי".
השתלבת בעיר בקלות?
"הייתי זן אחר, קצת שונה. אין לי נימוסים והליכות. אמרתי כל מה שעלה לי לראש, עד שטטיאנה המורה לקחה אותי הצידה ואמרה, 'יש דברים שתשמרי לעצמך, את לא חייבת להגיד הכל'".
התגלגלת בסוף לסטנדאפ ולא למשחק.
"אחרי שסיימתי בית ספר למשחק ראיתי שקשה לי קצת, לא הלך לי כמו שחשבתי. תמיד אמרו, 'איזה יופי, את טובה, מצויינת, אבל לא'. לא הייתי יפה מדי, אז זה לא עבד. זה מתסכל. יש לי רשימה שחורה של אנשים עם איקסים. יום אחד אבי יפה ראה אותי ברחוב והפגיש אותי עם מיכאל תפוח שחיפש קומיקאים. ככה השתנתה לי הקריירה. אחרי שיחה אחת הוא רצה לכתוב לי מופע סטנדאפ והביא לי שני כותבים שמלווים אותי עד היום, שי בן עטר ורן דברת".
הייתה לך פינה בתוכנית האירוח של יאיר לפיד.
"יום אחד יאיר לפיד הגיע לצוותא עם גוורדיה שלמה, פמליה של 15 איש. זה פריים טיים, התוכנית הכי מדוברת בארץ. זה היה טירוף. יש לי את המספר של מי שיהיה ראש ממשלת ישראל בטלפון. אני בהלם. אנחנו בקשר מצויין יאיר ואני, סיפור אהבה, בזבוז של מערכת יחסים".
אחרי הפינה בטלוויזיה חשבת שתפרצי. זה קרה?
"אצלי זה הכל קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. עשיתי כמה שנים את 'צחוק מעבודה' אבל זה היה קשה מאוד. נורא זלזלו בתוכנית הזאת, לא אהבו את זה. הביקורות היו שליליות. המבקרים לא חיבקו אותי כל כך מהר. 'היא עממית'. אז מה? אני לא בריטית וזה בסדר. יש מבקרים שמחפשים אותי, רואים בכתיבה שלהם שזה אישי לגמרי. הם לא אוהבים אותך ולא יעזור כלום, גם אם תהיי מעולה. את פשוט לא באה להם בטוב".
הסטנדאפ הוא עולם גברי מאוד.
"הוא מאוד גברי, אבל היום פחות. יש היום קבוצה גדולה מאוד של נשים שאני באופן אישי דואגת לטפח ולהביא כחימום למופע שלי. על הבמה יש בך משהו מתלהם נורא, זה באמת טיפה גברי. תמיד דאגתי כן לשים חצאיות ושמלות כדי לעדן את זה, אבל גם את זה לא הייתי עושה אם לא הייתה לי ברירה. לפעמים יש לאישה פחד שלא להיראות במיטבה".
גם את חווית הטרדות על הבמה?
"בתחילת הקריירה ספגתי דברים מאוד קשים. גברים מהקהל צעקו באמצע הופעות, 'מה הייתי עושה לך מותק, חבל על הזמן'. אני באה מהקריות, הייתי אומרת לו, 'בוא, תוריד את המכנסיים ותראה לי מה היית עושה. אין לך במה להשוויץ'. תמיד הייתי עונה ושמה גבולות. פעם הופעתי בפני עובדי עירייה ושניים עלו שיכורים לבמה. הם הרשו לעצמם לגעת וקיבלו סטירה".
אחת הסצינות הזכורות שלך בסדרה היא סצינת הקריוקי עם אגם רודברג.
"סצינה כייפית ונהדרת. קיבלתי עליה תגובות כמו שלא קיבלתי אף פעם. האינסטגרם שלי לא הפסיק לעבוד. אנשים עפו על הדבר הזה. נורא נהניתי לשחק עם אגם, היא מקסימה וחמודה והייתה לנו אקסטרה כימיה".
יש אחוות נשים בתחום שלכן?
"יש אחוות נשים מטורפת, אנחנו באמת מפרגנות אחת לשנייה. תמיד יש קנאה, אבל זאת קנאה של יצירה. בזמן 'חזרות' התקשרתי לנועה קולר ואמרתי לה, 'יאללה, איזה כלבה, איזה טוב עשית את חזרות'. זה פרגון עם המון קנאה".
איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"ממשיכה בסטנדאפ וביצירה, עם סרטים וסדרות משלי שגם אביים. יש לי חלום לעזוב קצת את הקומדיה ולעשות תפקיד דרמטי. יש פחד לקחת אותי לזה, וחבל. קומיקאים הם השחקנים הדרמטיים הכי טובים. אני לא בן אדם שמח בשיט, אני הרבה יותר בכיינית. שמחת חיים זה לא אני. אני אוהבת דרמה, טרגדיות, כשלא טוב לאנשים. אנשים שמחים עושים לי לא טוב, חיוך מרגיז אותי. כשאדם אומר, 'קמתי בבוקר, איזה יופי', אני חושבת - ממה אתה שמח? מה טוב לך? המזל שאני גרה עם בן זוג אופטימי לחלוטין, שזה טוב".