"היורשת" היא סדרת טלוויזיה שחרב דמוקלס מרחפת מעל ראשה. סדרה שעוסקת במקומן של נשים בתעשיית המוזיקה המזרחית, גברים מאצ'ואיסטיים, כסף, עבריינות, שיכונים ואלימות מינית - היא סדרה שמהלכת על חבל דק מאוד. חבל שבצידו האחד מאיימים סטריאוטיפים שחוקים וגזעניים על מזרחיות וגבריות מזרחית, ובצידו האחר מאיימת מלכודת האידיאליזציה והפוליטיקלי קורקט. בצד אחד קיים הסיכון ביצירת קריקטורות של דמויות מזרחיות ומנגד - החשש להציג גברים מזרחים כאלימים מהחשש להיתפש כגזענים. בהחלט משימה לא פשוטה לקחו על עצמם יוצרי הסדרה.
נדרשת יד אמן רגישה ואינטליגנטית על מנת להלך על החבל הדק הזה ולספר סיפור על תרבות מוזיקלית שנולדה מתוך דיכוי, צמחה בשוליים של החברה הישראלית אבל מתפקדת גם כתרבות גברית מדכאת. אם את האוכל המזרחי האליטה האשכנזית אוהבת לאהוב, אז את המוזיקה המזרחית היא אוהבת לשנוא. זה לא מקרי, אוכל מסמן את המזרחים במקום בו אשכנזים מרגישים איתו בנוח, בספירה הביתית, בעולם המסורת.
אבל המוזיקה המזרחית היא סיפור אחר לגמרי, יש לה שאיפות בזירה הציבורית ולכן היא מאיימת על הסדר החברתי. היא גם מתקיימת במרחב האמנות והתרבות - המקום בו אשכנזים מרגישים בעלי הבית ולכן הדומיננטיות וההצלחה שלה מוציאה כוכבי רוק אשכנזים מזדקנים מדעתם. ראו למשל את האובססיביות האנטי-מזרחית של אביב גפן ב"דה וויס" או את הטינה המופגנת של אמדורסקי ב"הכוכב הבא". ממש קשה להם להתמודד עם יוצרים מזרחים בתוך הזירה שלהם. במצב כזה, כשמדובר במוזיקה שמעוררת רגשות כה סוערים ופחדים קמאיים, ושנתונה לביקורת עוינת מתמדת, מאתגר להעמיד אותה במרכז הבמה, בלב הפריים טיים, כשחיצי ביקורת נוקבים נשלחים לעברה.
אם את האוכל המזרחי האליטה האשכנזית אוהבת לאהוב, אז את המוזיקה המזרחית היא אוהבת לשנוא. זה לא מקרי
ברוב הזמן היורשת מצליחה לעמוד במשימה הקשה הזו. היא עושה זאת כשהיא מובילה את הצופה דרך ההנחות המוקדמות שלו על מזרחיות תוך שימוש בסמלים מזרחיים שנעים על הציר בין אותנטיות לגרוטסקה - ואז מנפצת אותם ברגע אחד בלתי צפוי, שמעמת את הצופה עם סט ההנחות המוקדמות שהביא מהבית.
כך למשל בפרק 4, ששודר השבוע, בנו של שריקי, אמרגן עם התנהלות עבריינית, מביא את בן זוגו לארוחה משפחתית. ללא ספק מדובר במשפחה פטריארכלית: אם כנועה ונבגדת, ילדים צייתנים ואב סמכותני ומאיים. הציפיה האוטומטית ממשפחה כזו היא לדבוק בשאר הערכים המסורתיים בכל הנוגע למשפחה וזוגיות, אבל כאן, היוצרים עומר טובי ואורי סלעי מעמתים את הצופה עם דעותיו הקדומות - והופכים את המפגש ל"נון אישיו". הבן לחוץ ונבוך מהמפגש הראשון של המשפחה עם בן הזוג, אבל ההורים מבהירים לו שאין להם בעיה עם זה: "חלאס כפרה, תפסיק להיות לחוץ, זה רק לך מרגיש לא נעים".
העלילה מתנהלת במעין מובלעת מזרחית, מקום שגבולות הזמן שלו מטושטשים אבל הטריטוריה היא מובחנת ויש לה שפה משלה, סמלים, גיבורי תרבות, שליטים ונתינים. זהו מרחב שנע בין המציאות - גטו מזרחי, שיכונים בפריפריה ועוני, לפנטזיה - שהיא עולם מזרחי שחוגג את עצמו ושהמבט האשכנזי חסר משמעות בתוכו. זהו המתח עליו נעה הסדרה ואולי גם תעשיית המוזיקה המזרחית בעולם האמיתי. לשפה המזרחית בסדרה יש היגיון פנימי משל עצמה, והיא חותרת תחת הציווים של השפה הרשמית, מתעלמת במופגן מהמבט ההגמוני, מהעברית התקנית והמתקנת. בסדרה, גם מושגים כמו ערסים ופרחות, שהם כלי לקטלוג ומיון גזעני של מזרחים בחברה הישראלית עוברים ניכוס מחדש ומאומצים על ידי הדמויות בגאווה, או במילותיה של טופז: "אני רוצה להיות עם איי-ליינר, ערסית, כמו שאני".
מושגים כמו ערסים ופרחות עוברים ניכוס מחדש ומאומצים על ידי הדמויות בגאווה
טופז, הכוכבת והציר המארגן של הסדרה, מייצגת דור חדש של נשיות מזרחית בועטת. היא מעוניינת לשיר ולהצליח ועושה זאת למורת רוחה של סבתה, זוהרה בדש, שמייצגת את הדור הוותיק והנרמס של זמרות מזרחיות. זהרה, למודת ניסיון וקושי, מבקשת לגונן על נכדתה מהעולם הציני והאכזרי של התעשייה. אבל טופז לא סרה למרותה, היא מתעמתת עם סבתה ובוחרת להתנסות בקריירת שירה על אף איומיה המפורשים של זהרה.
כשמנסים לצלם אותה לקליפ כשהיא לבושה בתלבושת מגוחכת ורודה וזרחנית שלא לטעמה - היא אומרת בישירות "אני פשוטה, אני מהרחוב, אל תנסי לעשות ממני זמרת של האופרה", עוזבת את הסט, דורשת לאכול ומחליפה בגדים. טופז אינה דמות מזרחית של אישה כנועה, והיא לא מוכנה לקבל תכתיבים מלמעלה. היא מפגינה יחס מפויס ושלם לזהות המזרחית שלה. גם הנשים הסובבות אותה אינן כנועות - הן לומדות לתמרן בעולם גברי חסר מצפון ועושות זאת, רוב הזמן, בסולידריות אחת עם השנייה.
בכלל, הקשר הנשי מסתמן ככוח הגואל, מה שאולי יוביל את הנשים מחוץ למעגל הניצול של התעשייה. תנאי היסוד שמניע את עלילת הטלנובלה היא העובדה שאמרגן מפתח בזירה, קלוד, מנוטרל כשהוא מרצה מאסר בכלא על עבירות מס, ובתו, ספיר היא זו שמקבלת הזדמנות להוביל את העסק ולהכניס לתוכו נורמות ניהול חדשות ונשיות. כרגע נראה שהיא נקרעת בין העולמות, אך במהלך הסדרה היא תצטרך להכריע אם היא מייסדת דרך חדשה והוגנת או הולכת בדרכם של שריקי ואביה.
הנשים בסדרה אינן כנועות - הן לומדות לתמרן בעולם גברי חסר מצפון
אם בכל זאת נחפש דוגמאות להצגה מבזה של מזרחים בסדרה, נמצא אותן בדימוי של הגברים המבוגרים, האמרגנים, שאכן מוצגים באור לא מחמיא - אבל זה רק כי המציאות באמת לא מחמיאה לגוורדיה הישנה של עולם המוזיקה המזרחית ולדרך בה היא התייחסה לזמרות שצמחו בתוכו. הדור הגברי החדש, מנגד, שמייצגו בסדרה הוא מאור, האח החורג של ספיר, חצי רוסי וחצי מזרחי, כבר מסמן שינוי ביחסו לנשים.
כך, לצד העיסוק במזרחיות ובמוזיקה, ולצד מתחים בין גברים לנשים, הציר השלישי שעליו נחה הסדרה הוא הקונפליקט הבין-דורי: זוהרה וטופז, קלוד וספיר, שריקי ובנו. הקונפליקט הזה מייצג פער אמיתי במוזיקה המזרחית - בין דמויות מפתח בתעשיית שהתבססו בעידן הקסטות של שנות ה-70, לבין הדור החדש שגדל כבר לעידן שבו מזרחית מושמעת בגלגלצ, ואפילו מי שלא עובר את מבחן הפלייליסט יכול להפוך לכוכב-על דרך יוטיוב או תוכניות הריאליטי. המתח הזה בין הדור שמסלול עוקף המחסומים שלו היו הקסטות, החפלות והערוצים הפיראטיים לבין הדור הצעיר שגדל בפריפריה החברתית והתרבותית של ישראל אבל צופה בזמרים מזרחים בערוצים הממלכתיים - הוא סיפור של הצלחה לצד התמשכות הדיכוי, ו"היורשת" היא חגיגת הניצחון שלו, וגם נס המרד של המשך המאבק.