חיים כהן הפסיכולוג והחוקר, רואה בשבויים סכנה פוטנציאלית
כמה ספרים, סרטים ושירים נכתבו על חיילים, על לוחמים או על נופלים? לעומת זאת, כמה נכתבו על שבויים? אנחנו רגילים לראות את דמויותיהם של חיילים כלוחמים, ואפילו כנופלים, אבל אנחנו לא אוהבים ולא רגילים להנציח או לדבר על חיילים שהיו בשבי. כפרטים וכחברה יש לנו העדפה להגדרות מוכרות ואנחנו מבקשים לצמצם עד כמה שניתן מצבים של אי-ודאות וחוסר בהירות – ושבי הוא בדיוק כזה: מצב ביניים, לא מוגדר, לא נראה ולא מוכר, שבו הלחימה מוחלפת במצב פסיבי לכאורה, שבו החיילים מעצם היותם נתונים בידי הצד שכנגד עוברים "לישון עם האויב", שבו אובד הקשר איתם – אבל הם כנראה עדיין שם, מצב שבו החיים נמשכים בלעדיהם בידיעה שהם אולי עוד ישובו.
כל זה מקשה על החוזרים מהשבי לחזור לשגרה ומקשה גם על הסביבה להתרגל אליהם. שמה של עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי, "ערים בלילה", מדגים, גם אם לא במתכוון, את היותם חורגים מהמסגרת, חיים ופעילים אבל לא בזמן או באופן המקובל. נמרוד ואורי שבו ממצב הביניים של השבי, אך הם ממשיכים לחיות במצב ביניים לא ברור ולא ודאי גם בבית.
בין עבר להווה: 17 שנים של היעדרות הן פרק זמן ממושך בכל קנה מידה. הנתק הארוך והכפוי גרם לכך שגם לאחר המפגש המחודש הן השבויים והן הסובבים אותם מתייחסים אחד אל השני בשתי נקודות זמן: לפני הנפילה בשבי ולאחר החזרה (תקופת השבי היא מעין "חור שחור" עבור שני הצדדים). המתח שבין העבר להווה גורם לקונפליקטים בזהות העצמית: אורי, למשל, "לכוד" בו זמנית בין דמותו כ"החבר של נורית" שלפני 17 שנה לבין היותו הגיס שלה בהווה. או כמו שהוא מסביר לנורית: "אין פה את הבנאדם שפעם אהבת. הוא מת. מת לפני הרבה זמן". כך גם הסיוטים שחווה נמרוד מתערבבים עם חייו במציאות ומשחק הכדורגל הופך למאבק פיזי, כשנגיעה קלה בכתף מחזירה אותו לחוויית השבי ומטשטשת את הקו המפריד בין הדמיון הפנימי למציאות החיצונית.
אורי זך לכוד בין העבר להווה
בין ה"אנחנו" ל"הם": כבר בפרקים הראשונים בולטת החשדנות המאפיינת את כל היחסים החדשים והמחודשים שמנהלים השבויים. הם, שמצבם הנפשי מורכב, חשדניים כלפי הסובבים אותם, אך גם הסביבה – ובעיקר נציגי צה"ל – מבטאת חשד וחשש כלפיהם.
השבויים לא מספרים לבני משפחותיהם את שעבר עליהם בשבי או את כל העובר עליהם כעת, המשפחות משיבות בחשדנות משלהן. טליה משוחחת עם אילן, איש הקשר בין המשפחות לצה"ל, מאחורי גבו של נמרוד, בעוד הוא מאזין להם מהצד; הממסד הצבאי, ובראשו חיים כהן הפסיכולוג והחוקר, רואה בשבויים סכנה פוטנציאלית, כי לדבריו "בשבי קורים דברים" והוא חושש שנעשתה עסקה עם האויב. השבויים עצמם אינם בוטחים בצה"ל וממשיכים לשוחח בינם לבין עצמם בשפת קודים לא מובנת. לא רק זאת, אלא שבעיניהם יש הקבלה ברורה בין מתקן החקירות בזיכרון יעקב לבין מתקן החקירות בתקופת השבי.
זה אחד הפערים המשמעותיים בסדרה כיוון שהוא מסמן שהעימות המרכזי אינו בין "אנחנו" (הישראלים) לבין "הם" (האויב), אלא הוא מאבק פנימי, בלתי פוסק, בתוך החברה הישראלית, בין החוזרים מהשבי לבין החברה שהתאמצה להשיבם אך כעת אינה יודעת איך להתמודד איתם.
לכל הטורים של "פאנל חטופים"
לאתר הרשמי של חטופים - בואו לגלות מה קרה ב-17 השנים שעברו
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
