הסדרה נוגעת בעצבים החשופים שלנו. חטופים | צילום:
חטופים, קשת 12
טור אחרון זה לעונה הראשונה של "חטופים" מבקש לנסות להצביע על הסיבות להצלחה הגדולה לה זכתה סדרת הדרמה, כפי שהשתקפה בטבלאות הרייטינג השבועיות ובשיח הציבורי שליווה את התוכנית. אני רוצה להציע שלוש תשובות אפשריות, שנדמה לי כי חיבורן יחד יספק הסבר מקיף:
א. אקטואליות: עוד בטרם עלתה הסדרה לאוויר היא קודמה באמצעי התקשורת כסדרה שנוגעת בעצבים החשופים של הישראליות. ואכן, בין שאר האתגרים הקשים עמם מתמודדת החברה הישראלית, החייל השבוי גלעד שליט תופס מקום מרכזי בסדר היום הלאומי כפי שהוא משתקף בתקשורת ובנאומי מנהיגים (כך, לדוגמה, ראש הממשלה הזכיר את שליט ב"נאום בר-אילן" המפורסם בין קריאתו לחיזוק הכלכלה הפלסטינית לתקוותו לפיוס). שאלת השבויים והמחיר שיש לשלם עבור שחרורם יצרה את הסקרנות הראשונית לסדרה ומשכה אש, כולל בתגובות הרואות בעצם העלאת הנושא על-ידי הטלוויזיה המסחרית שימוש ציני (נדמה שקולות אלו נדמו ככל שהסדרה התקדמה). אקטואליות לבדה יכולה לשמש טריגר להתעניינות הציבורית אך אינה יכולה "להחזיק" סדרת דרמה, מה עוד שזו, כבר מהפרקים הראשונים, עברה להתמקד במרחב הפרטי וזנחה את המרחב הציבורי (נעלמו הפוליטיקאים והעיתונאים שהופיעו בפרק הראשון, ומה שנותר מהממסד הבטחוני המתחקר שהיה בעל נוכחות עצומה בהתחלה, נדחק לשוליים). למעשה, מה שהתחיל מסדרה המשתמשת בז'אנר הדרמה ובמתח כדי לגעת בעצבים החשופים של האקטואליה, התהפך במהלך הדרך לסדרה שמשתמשת בשאלת השבויים והחטופים כדי להגביר את המתח ולבסס את הדרמה. מכאן עולה שאלה חדשה: האותנטיות.
הסדרה הצליחה לשכנע שהיא מביאה למסך דמויות אותנטיות. חטופים | תמונת AVI:
mako
ב. אותנטיות: אחד ממושגי המפתח בהבנת טלוויזיה עכשווית הוא אותנטיות (Authenticity). אין מקום להרחיב על כך, אך אם נתבונן במקום המרכזי של "תוכניות המציאות" בלוחות המשדרים בארץ ובעולם נדמה שהציבור מחפש דמויות "אמיתיות" על המסך (כמובן שצריך להזכיר שמדובר ב"אשליית מציאות" בתוכניות מסוג זה). למרות שבמקרה של "חטופים" (כמו גם בסדרה אחרת שהצליחה במקביל, "עספור") מדובר בסדרה בדיונית (Fiction), שאלת האותנטיות - שאכן עלתה בשיח המבקרים ובטוקבקים - תקפה גם כאן. נדמה שהסדרה הצליחה לשכנע שהיא מביאה למסך דמויות אותנטיות ושהיא מטפלת בצורה אמינה הן ב"שאלות הגדולות" (מקומם של השבויים בחברה, מה הם מייצגים, המחיר שיש לשלם עבור שחרורם, מעמדן של הנשים), הן בתחום הביתי (היחסים בתוך המשפחה, החרדות הפרטיות) והן בחיבור בין השניים (לדוגמה, במפגשים בין גיבורי הסדרה לבין אנשים ברחוב או בבית קפה, כאלו שמעמתים את דמותם כסמל עם חייהם כאנשים פרטיים). זאת ועוד, יוצרי הסדרה ביקשו להקנות אותנטיות נוספת באמצעות "קיר" אישי באתר התוכנית באינטרנט, המכיל "זיכרונות" ביחס לכל אחד מהגיבורים של הסדרה באותן 17 שנים של שבי (ויש לתת את הדעת על מקומה של התקשורת כמאגר המרכזי של זיכרון בתוך ה"היסטוריה הפרטית" של כל דמות). גם אם אפשר היה לעשות שימוש נרחב יותר ב"קיר הזיכרון", הרי זה היה רק מרכיב אחד בתוך מה שנתפס כחיבור ראוי בין המחולל האקטואלי של הסדרה לבין הייצוג האותנטי הן בהבניית הדמויות (בשיקוף הדילמות במשחק) והן בשיקוף של הדילמות (ברמה הלאומית של מיתוסים ואתוסים וברמה האישית של המשפחה והפרט). עניין אחרון זה, מוביל לאופן המוצלח בו נעשה שימוש במנוע העלילתי של הדרמה: מצבי הביניים.
ד"ר מוטי נייגר
3. מצבי ביניים: דרמה מבוססת על קונפליקטים. קונפליקטים מבוססים על מצבי שאינם חד-משמעיים, מצבי ביניים. ומצבי ביניים מציעים תנועה מתמדת, המשמשת כמנוע מרכזי בעלילה: מכאן לשם ובחזרה, לרוב בלי הכרעה. כשהמלט אומר "להיות או לא להיות" הוא לא רק פורש קונפליקט, אלא גם מציע תנועה מתמדת המזינה את הקונפליקט. בתיאולוגיה הנוצרית ידוע המושג "לימבו", הגבול בין גן-עדן לגיהנום, כמקום בו שוהות הנשמות של אלו שחטאיהם אינם מחייבים להצלות באש, מחד, אך אין הם ראויים לגן-עדן, מאידך. כפי שעלה מהטורים שכתבנו, חברי למכללת נתניה ואנוכי, על הסדרה, נראה שהדמויות כולן נעות בתוך "לימבו" שכזה: בין דמות הגיבורים העולה מהתקשורת לבין דמותם כ"אנשים רגילים", בין הציפיות החברתיות מהם לבין חייהם הפרטיים, בין העבר ובין ההווה, בין אלו לבין העתיד, בין החיים לבין המתים, בין בדיון למציאות ובין פיקציה לריאליה (הפרק התשיעי בו שולבו עדויותיהם של פדויי שבי אמיתיים חברי עמותת "ערים בלילה", חשף זאת באופן חד שמזמין דיון אתי נפרד), בין כוח לחולשה, בין הבית כמקום תומך לבין הבית כגיהנום, בין משפחה כיחידה מלוכדת לבין המשפחה כקואליציה של בודדים, בין תקוות לבין ניפוצן. ברור כי תחומי ביניים אלו, "מצבי הלימבו", הם נקודת הערכה שתקפה לכל דרמה, אך נראה, שב"חטופים", הסדרה הצליחה לשרטט היטב מצבי ביניים אלו, ולקיימם גם כתנועה בין נקודה לנקודה, בין מצב אחד למצב אחר, אך גם ככלא בו לכודות הדמויות, עד שנדמה שהתנהלותן היא טיול בחצר בית הסוהר.
מול המושג "לימבו", הנוצרי במקורו, מציעה התרבות היהודית והשפה עברית, מושג מקביל, "בין השמשות", כמציין מצב ביניים, שאינו יום ואינו לילה. ההלכה היהודית עסקה רבות בשאלה זו מטעמים מובנים (מתי נכנסת שבת? צום?), אך אני מבקש להזכיר זאת דווקא כדי להזכיר שפרק הזמן של "בין השמשות" הוא גם שעת ניסים ועת רצון. לפי מסכת אבות (פרק ה', משנה ו'), ביום שישי בין השמשות - ממש לפני תום מעשה הבריאה - נבראו ניסים לישראל כמו המן והבאר של מרים, שליוו את מסעם של בני ישראל במדבר או פי האתון של בלעם. הדובר בשירו של חיים נחמן ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" מבקש לגלות סוד יסוריו "בעת רחמים, בין השמשות". בסוף טור זה, שהציע לראות בהצלחת הסדרה חיבור בין אקטואליה, אותנטיות ומצבי ביניים, אפשר להזכיר כי יש חייל אמיתי הנמצא בשבי, ולהביע תקווה גדולה שהכלא של הלימבו יהפוך לשעת רצון של בין השמשות. אמן.
ד"ר מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות, הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה
לכל הטורים של "פאנל חטופים"
לאתר הרשמי של חטופים - בואו לגלות מה קרה ב-17 השנים שעברו
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
