שבויים באתוס

נמרוד קליין. שבוי באתוס | צילום: ורד אדיר

בדצמבר 1954 נכשלה פעולה של כוח גולני וצנחנים שמשימתו הייתה החלפת סוללות במכשיר האזנה בעומק השטח הסורי, וכל חמשת חברי החוליה נפלו בשבי. הסמל אורי אילן, איש חטיבת גולני,  התאבד בשבי כחודש מאוחר יותר ב-13 בינואר 1955. גופתו הוחזרה לישראל באותו היום ובין קפלי בגדיו נמצאו פתקים שבמפורסם שבהם נכתב "לא בגדתי. התאבדתי". הרמטכ"ל דאז, משה דיין, שספד לאילן, השמיט את המילה "התאבדתי" ובזיכרון הקולקטיבי נחקקה האימרה "לא בגדתי".

לאורי אילן לא היו כלי כתיבה, והוא השתמש בסיכה או בקש ממזרון מיטתו כדי לחורר צורת אותיות בדפים, שנתלשו מהספר "נקמת האבות" של הסופר העברי יצחק שמי, ספר שככל הנראה נמסר לו ע"י הקהילה היהודית בדמשק. בפתק אחר שהיה קשור לרגל חוררו המילים: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". ארבעת חברי החוליה האחרים חזרו כפדויי שבי כשנה וחצי לאחר מכן, בלי שידעו מה עלה בגורלו של חברם.  אילן התאבד כי לא רצה לחשוף סודות אך, כפי שאמר מפקד הפעולה, סא"ל מאיר מוזס, שעבר מסכת ייסורים בעקבות החזרה,  "ומה כבר סמל בגולני יודע לספר? מה?".  חבר אחר בצוות שחזר מדמשק, מאיר יעקבי, "לקח  הכל ללב עד כדי כך שיצא לכל פעילות של הסיירת הסדירה בצנחנים" ונפל בקרב המפורסם במיתלה.

אורי זך. רק לא ליפול בשבי | צילום: ורד אדיר

מוזס עצמו, שתחת העינויים שעבר נאלץ לחשוף את מיקום מכשיר ההאזנה, נתפס עם חזרתו - על לא עוול בכפו - כמי שמסר סודות ובמשפט צבאי  הורד לדרגת טוראי (רק לפני שנים אחדות הוא זוכה מכל אשמה) אך המשיך להגיע לשירות מילואים לאורך שנים רבות לאחר מכן.  סיפורה של חוליה אחת סופר כאן בהרחבה מכיוון שגורלם - כולם ביחד וכל אחד לחוד – נוגע במושג תרבותי בעל משמעויות חשובות עבור גיבורי סדרת הדרמה "חטופים": האתוס.

כשאנו אומרים שמשהו אינו עומד בכללי האתיקה ("זה לא אתי"),  אנו מתכוונים לכך שהדבר סותר את האתוס, מכלול המידות הטובות, הערכים וכללי ההתנהגות הנגזרים מהם,  שחברה מסויימת תופסת כראויים.  המושג "אתוס" הוא מושג מפתח בהבנת הדרמה מכיוון שהוא משמש אמת מידה לבחינה האם פדויי השבי, ה"חטופים" השבים הביתה, עמדו בציפיות של החברה מהם, הן בזמן הפעולה בה נפלו בשבי והן בשנים הארוכות של השהייה בשבי האויב: האם נכשלו בפעולתם כחיילים (חיילוּת) ולכן נפלו בשבי? האם היו צריכים להלחם "עד הסוף"? האם חשפו מידע רגיש? וגרוע מכך - האם  בשנות השבי הפכו לסוכנים של האויב, תוך שהם מזדהים עם מטרותיו (תסמונת שטוקהולם)?

חיים כהן (גל זייד), חוקר השבויים | תמונת AVI: mako

צריך לזכור כי האתוס של כל חברה ניזון, בין היתר, מהסיפורים והגיבורים שהתרבות בוחרת לספר את עצמם דרכם, מהמיתוסים  (מושג בו דנתי בטור הקודם). למרות שעברו שנים רבות בין אורי לאורי: בין מותו של הגיבור בחיים האמיתיים, אורי אילן, לבין חזרתו של אורי זך בדרמה "חטופים",  נדמה כי רק שינויים מינוריים חלו באתוס הישראלי, בכלל, ובאתוס הצה"לי, בפרט  (בגרסתו התרבותית הרחבה ולא רק בזו שנכתבה בניסוח רשמי ע"י פרופ' אסא כשר ופורסמה בשם "רוח צה"ל").

נראה כי התרבות ספקנית כלפי החוזרים לביתם, חשדנית כלפיהם (ולא רק בימי חקירתם ב"מתקן"), והיא מעדיפה לראות את החיילים "חותרים למטרה" עד כדי "חירוף הנפש", נלחמים "עד הכדור האחרון" ו"משליכים את נפשם מנגד". למרות שבשיח הציבורי יש המדברים כיום על החיילים כעל "הילדים שלנו" נראה שברגע האמת, ברוח מצדה ושמשון, הם נקראים ליפול על הרימון האחרון שיש בידיהם ולא ליפול בשבי (כך קרא מפקד גדוד 51 של גולני לפני הכניסה הקרקעית של חייליו  ב"עופרת יצוקה").

יוסקה גרוף, שחזר מהשבי בעסקת ג'יבריל ב-1985, כותב באתר פדויי השבי, "ערים בלילה":  בארץ אף אחד לא אוהב שבויים. זה משהו שלא מסתדר, במיוחד לא עם מורשת הקרב, במיוחד לא עם העובדה שאם רוצים להחזיר הביתה שבוי - יש לזה גם מחיר". והתרבות אכן עושה את "כלכלת החיים והמוות" ביחס לשבויים, כפי שטען הסוציולוג פרופ' יגיל לוי.

האתוס של כל חברה – הערכים הראויים וכללי ההתנהגות הנגזרים מהם – נבנה על-בסיס התרבות הייחודית, סביב ההיסטוריה של הקהילה, החזון המשותף והאתגרים מולם ניצבת החברה. בתרבות היפנית, סמוראי שנכשל והובס בקרב, צריך לבצע ספוקו (חרקירי), כדי להחזיר את כבודו. בישראל - אולי לא מאוד שונה מכך - נראה שהאתוס עדיין מעדיף את האורי-אילנים על-פני היוסקה-גרופים.

ד"ר מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות מבית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה