"אחרי שעידו החל לנפנף פחות בידיו, הבנתי שמשהו טוב קורה שם"

עידו בני, הוא אוטיסט בן 17. כבר בגיל 14 חיפשתי עבורו תחביב או עיסוק ספורטיבי קבוצתי שייסייע לתעל ולו רק חלק מהאנרגיה העצומה והתמידית שלו. באיזה עוד ערוץ אפשר להפעיל נער אוטיסט בן 14? אחרי התחבטויות רבות - ריצה הייתה התשובה, אבל איפה? הרי הוא לא יוכל להשתלב בקבוצת ריצה רגילה. ואז נזכרתי בעמותת אתגרים, שעידו ואני היינו משייטים איתה בשבתות להנאתנו ביאכטה מהמרינה בתל אביב. התברר שלאתגרים אכן יש קבוצת ריצה לאנשים עם מוגבלויות והחלטנו לצרף את עידו אליה.

המדריך גיא בן דור ועידו | צילום: רוני כהן

וכך התחיל הדבר הטוב ביותר שעידו ואני עשינו אי פעם ועדיין עושים – אנו רצים עם קבוצה של אנשים מופלאים ובעלי לב ענק שרצים למרות הכל ובגלל הכל ואף על פי כן. קבוצה של אנשים עם מוגבלויות חיצוניות, אבל רוחם חובקת כל וללא גבולות, אנשים שהקושי היומיומי שלהם הוא אתגר יומיומי, שהמוגבלות שלהם היא רק מנוף להגביה עוף, שיודעים חמלה מהי, שיודעים שמחה ומעומק הלב, שמשמחים כל עין וכל לב הרואה אותם והמהווים השראה לכל הסובבים אותם. חובקים אותם מעגל של מתנדבים, שנתינה לזולת אינה תנאי או שאלה לגביהם, אלא דרך חיים המפרה אותם בעוד ועוד כוחות, שמבינים שהעצמה של הזולת היא גם העצמה שלהם עצמם וכל זאת תוך פעילות של ריצה המצמיחה לכולם כנפיים.

"החזרתי הביתה נער רגוע"

אחרי הפעם הראשונה שעידו השתתף בקבוצה, החזרתי הביתה נער רגוע, שמנפנף פחות בידיו (נפנוף ידיים - מאפיין בולט באוטיזם) והולך לישון מוקדם יותר. התחלתי להבין שמשהו טוב קורה שם. חברי הקבוצה החלו לדווח לי על שיחות שעידו מנהל איתם תוך כדי ריצה, שהוא משפר את ריצתו, ושאט אט הוא מסכים לוותר על כל מיני קיבעונות למיניהם, כמו לעצור את הריצה כדי ללגום מים מכל ברזיה בדרך, או לזרוק אבנים לנחל הירקון.

גם יכולותיו הוורבליות והחברתיות של עידו השתפרו. הוא פונה למצטרפים חדשים ושואל לשמם, אם מישהו מהקבוצה לא מגיע, הוא מתעניין היכן הוא. לעידו יש הרגל קבוע, נכון זה בעצם טקס, אבל חביב מאוד : כשכל הקבוצה מתכנסת למעגל, עידו מברך כל אחד ואחד לשלום ובטפיחת יד.

הרצה למרחקים ארוכים

רבקה ועידו טובלי | צילום: רוני כהן

לי לקח זמן להתחבר לקבוצה. כמו תמיד, תפקדתי בהתחלה, כ"אמא של עידו", כלומר הסעתי והחזרתי ושאלתי איך היה ומה צריך. עם הזמן, אחרי התבוננות באנשי הקבוצה לפני ואחרי האימון, נדהמתי להבין שמדובר פה במצבור של נשמות עם לב ענק, עם נתינה ללא גבולות וחמלה שופעת. רציתי לקחת חלק בכל הטוב הזה, אז הצטרפתי. והם, שמחו לקבל אותי. מן הסתם, נאלצתי גם לרוץ, אז התחלתי, לדדות. רצתי קצת, כן, בעיקר הלכתי, ואחר כך רצתי יותר וגם הלכתי. וכל הזמן ולאורך המסלול, החברה מעודדים אותי ואומרים לי "כל הכבוד", על מה? היו כאלו שאמרו שסגנון הריצה שלי נהדר. באמת, הסגנון נהדר. הריצה עצמה לא משהו.

המרוץ הראשון שהשתתפתי בו היה "מרוץ סביון". רצתי את המסלול הקצר של 5 ק"מ, הגעתי אחרונה, זאת אומרת, אחרי הגיע עוד בחור עם פציעה ברגלו, אבל אני רצתי את כל המסלול. סיימתי את המרוץ בתחושה שמעכשיו השמיים הם הגבול. סימסתי לכולם, לבשר להם על הצלחתי הבלתי נתפסת, הרגשתי על גג העולם, ואז גם הבנתי שאם האושר שלי כל כך גדול, איזה אושר בלתי נתפס חש אדם עם מגבלה, שלא יכול לרוץ אם אין אדם שילווה אותו. הבנתי את הגדולה שבעזרה ההדדית, הבנתי שביחד אנחנו טובים יותר גם כקבוצה וגם כפרטים. הבנתי שאנחנו חולקים ביחד אושר גדול ויחדיו מכפילים זאת.

עידו שלי כבר בן 17. הוא חגג כבר 3 ימי הולדת מרגשים בקבוצה. הוא מקבל, כבר למעלה משלוש שנים, הזדמנות שבועית להיות בחברת אנשים נורמטיביים. הוא משפר את כישוריו החברתיים, ונפגש עם חלק מחברי הקבוצה גם בימים אחרים. עידו משפר את כושרו הגופני, משפר זמנים במרוצים ומבין את המשמעות של להיות חלק מקבוצה. תחרות היא כבר מזמן אינה מושג זר בעולמו. הוא גאה לקבל פרסים ומדליות ומספר עליהם למחרת לחבריו לכיתה.

קבוצת הריצה של אתגרים הפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו. הריצה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו, אנשי הקבוצה הפכו למשפחה והתהודה של כל המפעל האדיר הזה משפיעה על כל נדבך בחיינו. כל מכשול הופך לאתגר וכל קושי מהווה קרש קפיצה להישג אחר, וזוהי המשמעות האמתית של ניצחון.

דרוש רץ עם נשמה, יום שני, 21:40