יממה חלפה מאז שצה"ל פרסם את תחקיר הקרב על בארי, שעות לאחר שהציג את ממצאיו לחברי הקיבוץ שניצלו. כחלק מהתחקיר נבדק גם אחד האירועים החמורים של היממה העקובה מדם, אירוע בני הערובה בבית של פסי, שבו נהרגו 13 אנשים. התחקיר מצא כי ההחלטה לירות פגז של טנק הייתה מוצדקת - וכי בני הערובה נרצחו בידי מחבלים.

יסמין פורת, אחת משתי הניצולות מהאירוע הקשה, שוחחה הערב (ו') עם מעיין אדם וחיים אתגר ב"חיים ומעיין" והתייחסה לראשונה לממצאי התחקיר. "לא שינה הרבה מבחינתי, שפך אור על כל מיני אירועים שהיו ולא נחשפתי אליהם. אבל בתמונה הכללית דבר לא השתנה, אני עדיין לא יודעת איך היקירים שלנו נהרגו. בשורה התחתונה כתבו שצה"ל כשל בהגנה על בארי, ואני שואלת מי זה צה"ל, מי אלה שכשלו בהגנה על בארי. אני רוצה שיגידו מי האנשים האלה ושהם יישאו באחריות ויתנו את הדין על זה".

יש לך מסקנות אישיות על האירוע, יודעת לתת שמות של אנשים שצריכים לקחת אחריות?
"אני חוזרת על זה כל הזמן, כל מי שהיה שם קפץ מהבית במטרה לשחרר את בני הערובה. המחדל היה שנכנסו כל כך הרבה מחבלים לבארי, שהצבא לא הבין מה קורה. גם מי שהגיע להציל לא הבין את התמונה, לא היו מספיק חיילים".

מי אשם בזה בעינייך?
"קודם כל ראש הממשלה, הממשלה וכל ראשי זרועות הביטחון. החיילים הפשוטים שהגיעו הם הגיבורים הגדולים, מי שאחראי על זה שאני ארגיש בטוחה במדינת ישראל ושיש לנו צבא חזק ובסוף הצבא לא ידע מה לעשות עם האויבים שלו, ואנחנו שילמנו מחיר יקר. נרצחים, חטופים ואנשים שחוו טראומה לכל החיים".

חלק מהממצאים מחרידים, מה את זוכרת מזמן אמת?
"נחשפתי לתחקיר בחלקו כי אני כרגע לא בארץ. אני זוכרת את הרגעים שפרצו לבית שלנו, רגעי אימה והבנה שהגרוע מכל קרה לך. אתה שומע שיש המון מחבלים בבית, עוד לפני שראיתי אותם במו עיני. לקח הרבה זמן עד שפרצו, חמישים דקות של מתח גדול שחשבתי שאמות, הייתי בטוחה שאמות בכאוס שהיה שם. בסוף פרצו וסוף סוף ראיתי את האנשים שניסו לקפוץ. כשהביאו אותנו לבית זיהיתי אנשים מבוגרים, ילד וילדה. היינו בשוק, מעבר לפחד והאימה. הסתכלתי למבוגרים בעיניים ומלבד הפחד והאימה שהם הרגישו הם היו בשוק. הם לא האמינו שהם בחצר ביתם עם עשרות מחבלים. אני זוכרת את הפחד של הילדים, בעיקר כשיש לי ילדים בגיל הזה. החוויה לראות את הילדים במצוקה כל כך גדולה, זה פשוט נורא. כמובן גם בשלב הירי".

התחקירים מספרים שברגע שהמחבלים מבינים שלא יצאו בחיים, הם החליטו שגם אתם לא. כמה זה מלווה אותך?
"למזלי יצאתי לפני החלק הזה, הוציא אותי אחד המחבלים שהחליט להיכנע. היה לי מזל שלא נחשפתי למה שקרה, הייתי עם החיילים בשלב הזה. לא יודעת איך הרגיש בבית אבל בחוץ זה הרגיש כאוס מוחלט. הייתי בטוחה שאחרי שאני יצאתי כולם יצאו בתוך כמה דקות, הייתי שבויה בקונספציה שיש לנו צבא מאוד חזק, שהוא יכול הכל. מהר מאוד הבנתי שהגיע כוח קטן ששאל כמה מחבלים יש בבית שלא האמין שיש מעל ל-40 מחבלים בבית, ולא בגלל שלא האמינו אלא חשבו שזה לא הגיוני. הם אמרו שהם בערך 40, וחשבתי שיש יותר מחבלים. חיילים, מובחרים ככל שיהיו, לא יוכלו על מחבלים מצוידים וכפולים במספר".

זה קור רוח אמיתי או שאת מזייפת?
"שואלים אותי הרבה, קור רוח אמיתי, כנראה משהו פסיכולוגי. אני מחלקת את האירוע לשניים: שעות המתח עד שנחטפנו ואחרי שנחטפנו. ברגע שזה קרה עשיתי סוויצ' בראש, חשבתי שאמות וקיבלתי החלטה שאהיה גיבורה גם בשעות האחרונות לחיי כי לא ידעתי אם זה יהיה בעוד שעה או שעתיים. מרגע שקיבלתי את ההחלטה באמת לא פחדתי. אני חיה ליד הרבה ערבים ישראלים וזה נראה אותו הדבר, כמו השכנים שלי רק עם נשקים וציוד. הסתכלתי עליהם כמו שאני מסתכלת עליכם".