"היינו על הבמה כשזה קרה, והתחלנו לשמוע מהקהל כל מיני רחשים, חצאי מילים כמו 'פיגוע', 'דיזנגוף'. היינו בסצנה רק הבנות, המשכנו לשחק והקהל כבר לא היה איתנו", סיפרה יעל אלקנה הבוקר (שישי) לגלית ויואב על רגעי האימה בהם גילתה שהתרחש פיגוע בזמן שהיא נמצאת על בימת תיאטרון בית ליסין, הסמוך לזירה. "כשיצאנו החוצה למאחורי הקלעים אמרו לנו שהיה פיגוע בדיזינגוף ושנמשיך כרגיל, כי אסור לאף אחד לצאת, אסור ליצור פאניקה. פשוט להמשיך ולהסיח את דעתם".
"אלו היו עשר דקות מאתגרות בהן הקהל לא היה איתנו", סיפרה אלקנה על הרגעים בהם קאסט השחקנים ניסה להמשיך בהצגה, "אבל אז קרה משהו מדהים. אחרי עשר דקות שבהן נלחמנו להשאיר אותם איתנו, הם חזרנו אלינו. זה הייתה ממש הקלה, כי ידענו שאסור שהם יצאו וחוץ מאחת שראיתי שהיא יוצאת, כי היינו ממש בתקשורת בעיניים עם הקהל, כולם נשארו".
ומה קרה אחרי שנגמרה ההצגה?
"לפי ההנחיות התיאטרון ביקש שנישאר, אז עוז עלה ואמר להם להישאר. בהתחלה היינו מאחורי הקלעים, שם היו מלא חבר'ה שהגיעו מהרחוב, כי בית ליסין פתח את שעריו לכל האזרחים שהיו מסביב. אחרי עשר דקות, הקהל ישב ודיבר עם הסדרנים, הם רצו לצאת, כולם היו בפאניקה. עלינו אליהם ושרנו ודיברנו איתם. ניסינו להפיג את החרדה. שרנו שירים שנותנים תקווה ומרוממים כמו 'לב אל לב'".
הידיעה הזאת שהפיגוע קרה מטר מאיפה שאתם נמצאים, ולא מוצאים את המחבל.
"הייתי בחרדה, את ממשיכה ותוך כדי את קצת קופצת מכל בן אדם שזז בפתאומיות או מוזיקה שמתחילה. אבל כל הזמן הרגיעו אותנו מבחוץ, המאבטחים והחבר'ה של מאחורי הקלעים עלו ואמרו לנו שהכל נעול, שאף אחד לא יוצא ונכנס, שאנחנו בטוחים כאן. אז באמת כנגד כל הסיכויים המשכנו. עמדנו על הבמה ושמענו את הסירנות מבחוץ, זה היה מלא בחרדה".
לפחות הייתם עסוקים, יש בזה איזשהי תרפיה.
"זאת לא באמת תרפיה, שמענו את הסירנות על הבמה, את מה שקורה בחוץ. הקהל כמה שהיה איתנו, הרשה לעצמו מידי פעם להציץ בטלפון. כל פעם עדכנו אותנו בפצועים, זאת הייתה הסיטואציה הכי הזויה שהייתי בה בחיים, זה מאוד היה נוכח וחלק. גם כששרנו איתם בסוף וקפצנו, זה היה נוכח – לרגע לא שכחנו מזה".