בשנים האחרונות אוהד חמו, הכתב לענייני ערבים של חדשות 12, מבקר בדרך קבע במקומות שישראלים כמעט ולא מגיעים אליהם. חמו מבקר בשטחי A של יהודה ושומרון, בעזה ובמחנות הפליטים, ומביא קולות שאנחנו בדרך כלל לא שומעים. "השפה היא הכלי הכי חשוב", הוא אומר, "העובדה שאני מדבר ערבית ומסתכל עליהם בגובה העיניים היא הכלי הכי משמעותי".
אתה בחרת בעבודה הזאת או היא בך?
"בגיל 6 או 7 הסתכלתי על מסך הטלוויזיה ואמרתי 'אני רוצה להיות כמוהו', מי זה הוא? אהוד יערי. מגיל צעיר כיוונתי למחוזות האלה".
זה מגיע מהבית? מסבא וסבתא?
"לא. גדלתי בבית מאוד ערבי, מצד אחד מרוקו ומצד שני עיראק, אבל המשפחה יהודית מאוד. לא מדברים אצלנו ערבית בבית".
חשוב לך להביא את הסיפורים שלהם?
"כן. חשוב לעשות האנשה כי בסוף יש 4.5 מיליון פלסטינים שנמצאים כאן, מעבר לגדרות. מי הם? מה אנחנו יודעים עליהם? התשובה היא כלום. צומחת לה גדר, פיזית ורגשית אך הם שם, ואנחנו צריכים להבין אותם באמת או לדעת יותר כי בסוף ידע הוא הבסיס לפתרון. בורות זה הדבר הכי מסוכן שיכול להיות".
הסיקור גורר תגובות שליליות?
"המון, גם מהצד הפלסטיני. ברגע שאני מצייץ בטוויטר זה מיד רץ בכל הרשתות. אני תמיד מסתכל בלבן של העין של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני נוגע בחומרים קשים, כמו למשל כתבה על רעולי פנים, שחלקם רוצחים עם דם של יהודים על הידיים. כל דבר שאני עושה מעורר הרבה מאוד אמוציות. כשאני מותקף מכל הכיוונים – זה אומר שעשיתי משהו נכון".
חמו סיפר על הסיכון הגבול בעבודתו ואמר: "כשאני נכנס לשטחים אני מרגיש כמו חיה במלכודת. כן, אני נכנס עם אנשים ויש ליווי לפעמים, אבל לא תמיד. לא אוהבים את הנוכחות שלי שם ואת העובדה שאני ציוני-ישראלי שדובר עברית".
קרה לך שהייתה בסיכון ממשי?
"קרה לי כמה וכמה פעמים. לפני שנה, בכפר ליד שכם, עשו לי כיפה אדומה. הגעתי לעצרת לזכרו של שהיד, ומצאתי את עצמי מוקף ב-2,000 בני אדם שלא רוצים אותי שם. אומרים לי 'מה אתה עושה כאן? מי הזמין אותך?', אני אומר 'אבו אחמד' והם מגיבים ש'אין דבר כזה'. אתה מוצא את עצמך מוקף באנשים עם סכינים ועכשיו לך ותתנהל שם. זה היה מפחיד בצורה יוצאת דופן".
מה אתה חושב ברגעים אלה?
"ספציפית בנקודה הזו אמרו לי 'לך הביתה', אבל אז עשרה אנשים רצים לכיוונו וצועקים 'תעצרו את הרכב'. באותו רגע החיים עוברים לך מול העיניים. אתה יודע שיש סיכוי טוב שאתה לא שורד את הדקה הקרובה. פחד מוות".
בבית מחכים האישה ושלושת הילדים.
"הקפיצה בין העולמות היא מטורפת. בבוקר אני בקסבה עם עשרות רעולי פנים, ו-40 דקות אחרי אני יושב עם אשתי והילדים".
איך עוברים ממציאות אחרת לשנייה?
"זה האתגר הכי גדול. בעבודה הזו אתה בעולמות כל-כך אחרים. לפני שבועיים מצאתי את עצמי מראיין איש של הג'יהאד האיסלאמי בג'נין. אף יהודי לא מגיע ומדבר איתם, זה הכי קיצוני שיש. שעה אחרי אני כבר בשיחות טלפון עם אשתי, מתאמים מי מחזיר את הילדים. המשחק הזה משוגע".
סף הריגוש נשחק?
"זו שאלה שצריך להפנות לפסיכולוגית שאין לי וחבל, כי אני חושב שאני אולי סוחב פוסט-טראומה. סף ריגוש זו בעיה גדולה. אתה מגיע למקומות כל-כך קיצוניים שבאמת כבר קשה להתרגש".
לאן הסכסוך הולך לדעתך?
"אני פסימי. הדבר הכי בעייתי בסכסוך זה שהוא הפך מסכסוך טריטוריאלי פתיר בין שתי תנועות לאומיות לסכסוך דתי, ואת זה אי אפשר לפתור – לא משנה מה. מהצד השני, צריך להבין שבסופו של יום, חלק גדול מהפלסטינים רוצים להתפרנס ולחיות. המעסיקה הכי גדולה בראשות הפלסטינית כיום היא ישראל, עם כמעט 50,000 בני אדם שעובדים עבור ישראל ומגנים פיגועים".
מה הם רואים ויודעים עלינו?
"שאלתי לא מזמן אדם מבית לחם והתשובה היא לא הרבה. הם למשל בטוחים שבישראל מי שרוצה בית נכנס לבנק, מבקש כסף ומקבל. ישראל נתפסת כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
חמו סיכם ואמר שלדעתו, הרעיון של מדינה דו לאומית הולך וצובר תאוצה. "חלון הזמן שבו מדברים על מדינה פלסטינית הולך ונסגר. בגללנו, בגללם ובגלל עוד סיבות. כיום, הפלסטינים מדברים שוב על להיות חלק מישראל. הם אומרים 'נשבור את הגדרות, נסיר את המחסומים ונחיה ביחד'. זה הסיוט של הציונות, אבל הדבר הזה הולך וצובר תאוצה".