חרמות הם עניין חולף אם מצליחים לעצור אותם בזמן. בעבר הם קרו במסגרת הכיתה, והיום זה כבר קורה ברשתות החברתיות. היום (שישי) המגישה אילנית לוי חשפה את הסיפור האישי שלה, כשבתור ילדה צעירה חוותה חרם שצילק את נפשה, אבל גם גיבש את זהותה.

"השבוע שאלתי את העוקבות והעוקבים שלי ברשתות החברתיות מה עובר להם בראש, בבטן, כשהם שומעים את המילים 'חרם חברתי'", סיפרה המגישה, "התשובות לא הפסיקו להגיע: עצב, בושה, בדידות, אשמה. להרגיש שאין אוויר, צלקת נפשית, פצע. לבד". 

"גם עליי עשו חרם כילדה. זה קרה בכיתה ה'. קרה ועבר. ואתם יודעים, נוח לי להגיד שזה לא עשה לי כלום, שזה לא השפיע עליי. אבל כשאני מסתכלת אחורה, אני לא זוכרת הרבה דברים שקרו לי בתור ילדה קטנה - אבל את החרם אני זוכרת. אני לא שוכחת איך הודיעו לכולם שלא מדברים עם אילנית עד הודעה חדשה. ולא שוכחת איך החלטתי שאפילו שזה שורף אותי מבפנים - אני הולכת לבית הספר כל יום, על אפם ועל חמתם של שאר הילדים".

"אחרי חודשיים החרם של כיתה ה' הוסר, ואני המשכתי הלאה עם הרבה חברים, כאילו כלום לא קרה. אבל גם היום, כמעט שלושים שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי מעבירה חלקים מהחוויה הזו הלאה - לילדים שלי. אני חושבת שרק כששיתפתי את ליאם ואלין במה שקרה לי, פתאום הבנתי כמה זה השפיע על המבוגר שאני היום: כמה אני מרגישה שאני חייבת להיות חזקה, עצמאית. לא לחיות לפי תגובות של אחרים, לדעת לשפוט את עצמי לבד".

"כולנו יודעים מה זה חרם. גם אם לא חווינו אותו באופן אישי, ראינו אותו מהצד. אולי לקחנו בו חלק. וגם היום, למרות כל השנים שעברו מאז שהיינו ילדים, התופעה לא נעלמה. חרמות רק משנים צורה ומתפתחים. הרי פעם הם היו רק בכיתה, היום זה גָדָל ועבר לרשתות החברתיות - שם אין פיקוח וגבולות. אבל המטרה נשארה זהה: לפגוע במישהו רק כי הוא מתנהג אחרת או נראה קצת שונה. החרם פוגע ומצלק את הנפש - וגם מעצב את הזהות שלנו שנים אחר כך, גם כשאנחנו כבר גדולים. כמו כתם שמלכלך את הבגד הנפשי שלנו ולא דוהה גם אחרי הרבה שנים. ילד שחווה חרם חברתי לא שוכח. הוא יכול לסלוח, הוא יוכל להבין יום אחד שמי שצילק אותו גם היה רק ילד. אבל החוויה והתחושות עדיין שם".

"כנראה שאין אף קסם שיעלים את התופעה. בתי הספר והמורים כבר עושים לא מעט, ועדיין יש להם הרבה עבודה בלהתאים את עצמם לשיח הרשתות החברתיות שיש היום. אבל אני חושבת שעיקר האחריות היא עלינו, ההורים: לנסות לתת לילדים שלנו חוסן, חוזק פנימי, תחושת ביטחון מהבית. ולא פחות חשוב - לחנך אותם להשתמש בביטחון הזה כדי לעצור את החרם הבא. לראות את הילד או הילדה הזאת בכיתה שאף אחד לא מדבר איתם. מספיק שרק מישהו אחד ישחק עם הילד הזה, או ישאל מה שלומו, כדי לשבור את החרם הזה. אז הורים וילדים שרואים אותנו עכשיו, בבקשה הושיטו יד, תזמינו, תעודדו. כי כמו כל הורה ששומע על ילד שעובר חרם, גם אני חושבת מה היה קורה אם זה היה הילד שלי. ואיך גם אני הייתי הילדה הזו, אז, בכיתה ה'. כי יש כתמים שלא יורדים אף פעם, אז בואו נמנע את הכתם הבא".