"קשה לי להאמין שהאנשים והסיפורים ששמעתי יצאו לי מהראש, הם חיו חיים לא מאוד רחוקים משלנו ובשנייה אחת אין בית, עתיד או תקווה, הדבר הזה שמט להם את השטיח מתחת לרגליים", סיפר העיתונאי גלעד שלמור על המראות שראה בגבול אוקראינה במסגרת השליחות שלו והסביר כי העולם צריך לראות את המתרחש באזור.
עם זאת, הוא הבהיר כי ישנם דברים שהצופה בבית אינו יכול להבין. "יש דברים שלא יכולים לעבור דרך המצלמה. גם כשמוצאים את המקום המדויק למקם אותה, אי אפשר להעביר את הריח, תחושת החרדה וצחנת הפחים שעולים על גדותיהם. התמונות מדברות בעד עצמן, אבל קשה מאוד להעביר את התחושה".
יש רגע אחד שאתה לוקח איתך?
"שש בבוקר, מעבר גבול מדיקה בין פולין ואוקראינה, שלג התחיל לרדת. פתאום מתוך הערפל הגיע אדם עם פסנתר מחובר לגלגלים, והתחיל לנגן את Imagine של ג'ון לנון. הפליטים החלו להצטופף סביבו, ולמרות שמידי פעם האצבעות שלו קפאו מהקור הוא המשיך. לאט לאט ראו את החיוך נפרס על פניהם".
באותו רגע עוצמתי, שלמור קיבל סרטון שגרם לו להרגיש שהוא הבן אדם הכי בר מזל שקיים. "ואז קרה משהו שהיה כמעט מיסטי, קיבלתי סרטון של הבת שלי עומדת בטיילת השמשית של תל אביב מול מופע רחוב ורוקדת. זה היה כמעט אותו דבר, אבל מול הבת שלי שעמדה חיה, בריאה ומאושרת, היו ילדים שעמדו בקור. זה גרם לי להרגיש שאני הבן אדם הכי בר מזל בעולם".
כמה קשה להיות סיטואציה הזאת כשאתה הורה?
"הרבה יותר קשה, כל בכי של ילד צבט את הלב – ויש הרבה".
הפליטים משתפים פעולה עם התקשורת?
"אלה פליטים עם חשבון אינסטגרם ויש משהו קצת סוריאליסטי בכך שהם ממתינים בתורים ארוכים בקור, והילד עומד בצד ליד פטריית החימום ומשחק בסמארטפון - זה מאוד שונה מחוויית הפליטות שאנחנו מכירים. אני זוכר שאנשים הצביעו על ילד שבוכה כדי שאצלם אותו, הם מודעים לכל שלתמונה יש משמעות – והם רוצים שהעולם יראה".
לאחר מכן, הוקרן קטע מתוך ראיון כואב ששלמור ביצע עם אחת הפליטות שעשתה את דרכה לעבר מציאות חיים חדשה. קליין, בתגובה אמרה כי "אנחנו חיים בתחושה שפעם יכולנו לעשות משהו, אבל המציאות מראה שלא יכולנו לעשות שום דבר". על דבריה שלמור הגיב: "כל בן אדם חיי את חייו בהדחקה שתמיד אפשר לעשות משהו, מתוך אופטימיות שאנחנו חייבים לאמץ לעצמנו כדי להתמודד עם חוסר הוודאות שהעולם מציב בפנינו. אנחנו מדברים איתם ומצליחים לשמוע על ההיסדקות של הקונספציה הזאת".
עוד סיפר, כי הדבר הראשון שעשה כששב הביתה הוא לחבק בחוזקה את בתו. "רצתי הביתה לחבק את הבת שלי. דפקתי בדלת ופרסתי את זרועותיי, היא התחילה לבכות שהיא רוצה לפתוח את המטריה – אותי זה ריגש, מאוד התגעגעתי אליה".
שלמור, שבמסגרת עבודתו יוצא למסעות, שיתף כי מאז שנהיה אב הוא שוקל כל צעד וצעד. "אני חושב על זה הרבה במארג השיקולים שלי, אני הרבה יותר זהיר. לפני שאני נכנס ונטמע בקבוצה או קהילה, אני מנסה לברר ויודע לקראת מי אני בא בצורה יותר מושכלת".