אנה ארונוב התחילה את דרכה על המסך כרקדנית ב"רוקדים עם כוכבים" וכיום היא מחזיקה בתואר יושבת ראש חבר השופטים בתוכנית. כחלק מזה היא הייתה צריכה להתמודד עם מספר דילמות קשוחות במהלך העונה כשבחרה מי מהזוגות יודח. בשבוע הבא (שני, אחרי החדשות, ערוץ 12) התחרות תגיע לאחד מרגעי השיא כששלב השידורים החיים יתחיל וקולות הקהל יקבעו את גורלם של המפורסמים.
היום (ו'), השופטת הבכירה הגיעה לריאיון אצל גלית גוטמן ודנה גרוצקי וסיפרה על ההתרגשות לקראת המשך התחרות והתחושות שעולות מכך שההדחות הבאות יקבעו על ידי הקהל בבית. "התואר נשאר, הכוח הולך לצופים. זה באמת לא משהו שרציתי שיקרה אבל אני גם מבינה שזה התפקיד".
זה מרגיע?
"מאוד. זה כבוד והכל, אבל לקבוע מי מודח זה רגע מאוד קשה גם עבורי. זה אנשים שמאוד רוצים להצליח ולעבור הלאה. אני שם בשביל לשפוט ממקום מאוד מקצועי וזה דבר כל כך סובייקטיבי. נכון, השופטים עדיין מהווים חמישים אחוז ועדיין נגיד את דעתנו המקצועית, אבל בסוף יש קהל בבית ואני מאוד מאמינה בו. גם ככה כולם הפכו בבית לשופטים, זה מדהים - ממש כולם מרגישים שיש להם את הידע המקצועי לשפוט. עכשיו יש להם את ההזדמנות באמת להעביר שלב את האנשים שהם אוהבים".
מה את אומרת לזוגות שלוקחים את הביקורות קשה?
"אני תמיד ניגשת לזוגות אחרי הצילום וחשוב לי לדבר איתם. שום דבר אף פעם לא אישי, אני באמת אוהבת את כולם. בסוף יש לי תפקיד מאוד מסוים, מישהו צריך ללכת הביתה".
יש בעשירייה אנשים שהם רקדנים מאוד טובים עם אמביציות מטורפות.
"זאת התחרות, בסוף יש מנצח אחד. עכשיו יש עשירייה מאוד חזקה והכי טובים הגיעו לשלב הזה. זה סוג של תחרות חדשה, גם כי זה שידורים חיים וזו חוויה אחרת לחלוטין. אני זוכרת כרקדנית שנכנסים לרחבה ויודעים שממש ברגע הזה צופים בך מאות אלפי אנשים - הבטן מתהפכת מהתרגשות. זה משהו שאי אפשר להרגיש את זה באף מקום. הקהל יכול מאוד לעזור, לאהוב או לא לאוהב אותך".
לא מדגדג לך לעלות לרקוד?
"זה עושה לי קצת חשק. מצד אחד אני רואה את התוצאה הסופית, איזה ריקוד, איזה בגד, בא לי ככה לבוא ולהתפוצץ. מצד שני, עשיתי את זה מספיק שנים ואני יודעת מה עומד מאחורי זה. אני לא בטוחה שאני עכשיו במקום שבא לי להיות שש או שבע פעמים בשבוע בסטודיו ולעבוד שם שעות - יש לי ילד ואני רוצה להיות אמא, יש לי בעל ואני רוצה להיות אישה. זה כרוך בהמון עבודה".
יש מצב שאדם, הילד, ילך לריקודים סלוניים?
"קשה לי להאמין אבל אם הוא יבוא ויגיד שהוא רוצה. זה לא יבוא ממני, לא בא לי ללחוץ עליו. אני רוצה שהוא ישחק טניס, אבל אני זורמת איתו".
את מדברת איתו רוסית בבית.
"כן, זאת שפת האם שלי. זה התחיל מאז שהוא נולד וזה היה האינסטינקט שלי. שמתי לו שירים ברוסית וכל מיני סרטים מצוירים שאני גדלתי עליהם שעשו לי לבכות בהתחלה, זה החזיר אותי לילדות שלי. עכשיו זה יותר קשה לי כי הוא ממש מדבר ובבית אנחנו מדברים רק עברית ובגן מדברים עברית. אבל הוא מבין אותי, זה מפתיע, לפעמים אני אומרת לו משהו ברוסית והוא עונה לי. אני מתקשה אבל משתדלת".
חזרת לרקוד בעצמך.
"כן. ישבתי וראיתי שידור עם בעלי ואמרתי: 'אני עושה ספורט, יוגה וכל כך הרבה דברים בשביל לשמור על עצמי ברמת התנועה - למה אני לא רוקדת בעצם?'. אני כבר לא מלמדת, אני לא רקדנית פעילה, אבל זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות וזה הכי עושה לי טוב - לא רק פיזית, אני במדיטציה כשאני רוקדת. התקשרתי למתנאל שהיה בעונות הקודמות ואמרתי לו שאני רוצה לבוא לשיעור, אני רוצה להיות תלמידה. הוא רקדן פעיל, חזר לתחרויות ונוסע בכל העולם. אמרתי שאקח על עצמי שיעור פרטי פעם בשבוע, הוא נותן לי הערות, אני מזיעה ולא מצליחה וזה עושה לי הכי טוב בעולם".
את צופה בשידור כי את מנסה לראות מה פספסת כשישבת שם?
"יש פער בין מה שאנחנו חווים ברחבה לבין מה שרואים אחר כך. יש זוגות שעוברים מצלמה טוב יותר או פחות טוב ממה שאנחנו רואים ברחבה. אני גם עושה בדק בית, אני שופטת מאוד אינסטינקטיבית. לא יודעת אם אני מבקרת, כל מה שאני רואה אני רואה אותו בפעם הראשונה וזה אינסטינקטיבית מה שחוויתי ומה שהרגיש לי באותו רגע - זה מה שיוצא ממני. אני אף פעם לא מתכוננת, נותנת להם את ההזדמנות להתבלט".