אם להיות כנה, אף פעם לא חשבתי לספר את הסיפור שלי, היסטוריה ישראלית קטנה שאיש לא באמת מכיר ולא ציפיתי שתעניין אף אחד. אבל אחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים של "שחקן זר", ועלילותיו של אדיר מיוחס בליגה השנייה באנגליה, קיבלתי בעיטה נוסטלגית אל הימים בהם כיכבתי על מגרשי האימונים של "אוניברסיטטה קראיובה", אחת הקבוצות הבולטות של תחילת שנות ה-90' בליגה הרומנית הבכירה. קבוצה שהחתימה אותי רגע אחרי שחגגתי את יום הולדתי ה-18 ושינתה את חיי לנצח.
אז למה היום? איך נזכרתי פתאום לספר את הסיפור האישי שלי שאיש כנראה לא מכיר? בעיקר בגלל שכבר שבוע וחצי שאני מסתובב עם כדור נפשי עצום בבטן אחרי הצפייה ב"שחקן זר" והדרך שלהם לתאר את המסע של אדיר מבני יהודה הקטנה אל גוב האריות האנגלי עם המון הומור, בדיחות ומשפחה חמה שמלווה אותו בכל אימון. הסיפור שלי לעומת משפ' מיוחס הוא מסובך הרבה יותר, עם לא מעט רגעים לא פשוטים וחוויות ששמרתי שנים עמוק בתוך ארון המזכרות בבית הוריי בנצרת עלית לצד חולצות של שחקנים רומנים אלמונים ומדליות מהתיכון.
"יובנטוס, ריאל או ליברפול, הנה, אני עוד רגע מגיע"
נולדתי לפני 41 שנים בביה"ח העמק בעפולה. כמו כל אמא של כדורגלן, גם זו שלי סיפרה שכבר כשהתהפכתי אצלה בטן ורקדתי לה על שלפוחית השתן הייתי משחרר בעיטות יוצאות דופן, ובכל פעם שאבא שלי היה מניח את היד על הבטן שלה הוא היה מחייך חיוך עצום כי ידע שהבן שלו הולך להיות כדורגלן, כמו שהוא תמיד חלם להיות. כבר בגיל צעיר הוא רשם אותי לקבוצת ילדים ב' של הפועל נצרת עלית, ובגלל שהייתי בן יחיד, כל תשומת הלב שלו הוקדשה אליי ולטיפוח יכולות הכדורגל שלי. "אהבתי את מראדונה, הוקסמתי מפלה, אבל אתה הולך להיות גדול יותר משניהם" הוא היה אומר לי בכל לילה לפני שהלכתי לישון, ואני האמנתי לו. כן, אני לא מתבייש להגיד שעוד לפני שלמדתי לכתוב בכתב עגול כבר ידעתי מה צופן לי העתיד – אני הולך להיות הכדורגלן הישראלי הגדול ביותר שצמח פה.
שבוע וחצי של הכנות, שיחות טלפון, פרידה מכל מי שאי פעם האמין שאני הולך להיות הגדול מכולם, והנה אני ברומניה. לגמרי לבדי, חוץ מנהג המונית שחיכה לי בשדה התעופה בשעת לילה מאוחרת. בלי אבא תומך, בלי פלאפונים ובלי "פינצ'ר" שאמר לי שהוא יצטרף אליי שבוע לאחר מכן. וכך, באמצע הלילה הכי קר בשנה נכנסתי לחדר המלון ששכרה לי הקבוצה שעד אותו יום אפילו לא הכרתי את שמה וניסיתי להירדם. למרות השבוע המטורף שעבר עליי לא הצלחתי לעצום עין ובלי הכנה מוקדמת הדמעות החלו לשטוף את המצעים הלבנים. עד היום אני לא ממש יודע אם היו אלה דמעות התרגשות או עצב, אבל באותו הלילה במלון פשוט התפרקתי, והיום כשאני רואה את אדיר מיוחס מתחיל את דרכו רחוק מהבית אבל עם כל המשפחה סביבו, הדמעות האלה צפות שוב.
>> בשבוע הבא אייל מצטרף לאימון הראשון שלו בקבוצה, מקבל את הכינוי "ציון" ומתחיל להתרגל לחיים החדשים ברומניה.
"שחקן זר", שני, 21:00
