אחד התענוגות בחיים, אם תשאלו אותנו, זה לשמוע צרפתית מתנגנת על המסך שלנו. זו אולי אחת הסיבות שדידייה עבאדי מושך את תשומת ליבנו: ספק איש דאע"ש קשוח וחסר עכבות, ספק מאהב ואיש משפחה נאמן, שמככב בימים אלה בסדרת המתח והריגול "כפולים". מי שמסתתר מאחורי הזקן והקפוצ'ון השחור של דידייה הוא השחקן והמוזיקאי זאק פקיאל שאם עדיין לא יצא לכם להכיר אותו, זה לגמרי הזמן.
העונה החדשה של "כפולים" (ימי שלישי, ערוץ 12), נפתחה בסערה עם פיגוע כימי מחריד שהתרחש באירוע של חברת טכנולוגיה ישראלית בקפריסין. מיד אחרי הפיגוע אחת החשודות במעשה, עובדת החברה קורין עבאדי, ברחה מכוחות הביטחון הישראליים כדי להיפגש עם מי שמאוחר יותר התגלה כאחיה דידייה, ישראלי שנסע לסוריה והתגייס לדאע"ש.
כשנחקרה על ידי השב"כ, חשפה קורין כי דידייה גיי והסיבה שנסע לסוריה זה כדי לחלץ את בן זוגו סעיד שהתגייס לדאע"ש. בקיצור, ממש לא מחבל אלא גבר מאוהב שמוכן ללכת רחוק, הכי רחוק שאפשר, כדי להציל את אהבת חייו. דידייה וסעיד היו בדרכם לקנדה עם דרכונים מזוייפים שקורין קנתה עבורם, אלא שפיצוץ מסתורי הרס להם את התוכניות. סעיד נהרג וגם גופתו של דידייה זוהתה על ידי קורין השבורה, אלא שבפרק ששודר השבוע הסתבר להפתעת כולם שדידייה חי, נושם ומכייס תיקים ברחובות פאפוס.
"דידייה נולד במקום ובמסגרת שלא מקבלים אותו כגיי. הוא חווה דחייה מאוד גדולה", מסביר פקיאל (29), "זה קרוב למציאות. היום בצרפת הומואים לא ממש מתקבלים בקרב משפחות יהודיות שמרניות, אפילו שזה כן מתפתח עם השנים. בגלל הדחייה הזאת, סעיד נהיה המשפחה שלו. זה כל מה שיש לו בחיים".
"בגלל שדידייה איבד הכל ועמד לאבד גם את סעיד, הוא מצא את הכוחות לעשות את מה שעשה - להוציא אותו מסוריה. המטרה שלו הייתה ברורה, להציל את הדבר האחרון שנשאר לו. ברגע שסעיד מת וגם את הדבר הזה אין לו יותר, דידייה צריך שוב פעם להשיג את מה שהוא רוצה שיהיה לו", הוא רומז להמשך.
היית מסוגל להסתכן כמוהו למען האהבה?
"להגיד שהייתי נוסע להוציא את בת הזוג שלי מדאע"ש? לא יודע. לא חושב שהיא הייתה מגיעה לשם. כשקראתי בתסריט שדידייה אשכרה טס לסוריה כדי להוציא את אהובו משם, חשבתי שהוא צריך להיות בן אדם מפחיד מאוד ועם יכולות לחימה פסיכיות. לא כל יום מצליחים לצאת מדאע"ש. מצד שני, יש בדמות הזאת גם משהו מאוד פגיע. חיפשנו להביא מצד אחד את האיום והאפלה, ומצד שני שהוא יהיה חשוף ומחובר לרגשות".
העונה, צילומי "כפולים" נערכו בחלקם בקפריסין. פקיאל מספר כי החיבור בינו לבין שאר חברי הקאסט, שכולל בין היתר את מיקי לאון, טלי שרון, רומי אבולעפיה, לנה פרייפלד ושני אביב, היה מיידי. "לא קרה לי הרבה שפגשתי אנשים כל כך שונים, בגילאים אחרים לגמרי, והרגשתי שממש בלי מאמץ הם נותנים לי להרגיש חלק. הייתה סינרגיה כל כך נעימה בין כולנו. באחד הימים עשינו ערב קסום, יצאנו לאכול ופתחנו שולחן. הלכתי עם לנה, ביום הראשון שהכרתי אותה, 40 דקות ברגל עד המסעדה. עד היום אנחנו בקשר ואני מאוד אוהב אותה".
איך הסתדרת עם שני שמשחקת את אחותך בסדרה?
"שני ואני מכירים עוד מלפני הצילומים כי ההורים שלנו חברים 40 שנה. יש בינינו תקשורת מאוד פתוחה. בסצינה הראשונה שצילמנו היה רגע שירד בעריכה: שני הביאה לי סטירה מטורפת, פצצה לפנים. לפני הסטירה היא שאלה אותי, 'מה, כמה אתה רוצה?'. אמרתי לה - תביאי לי פצצה של החיים. אקבל ארבע-חמש כאלה, ונתקדם. שני נוסעת על אופנוע של איזה 1,000 סמ"ק, היא בחורה חזקה, פצצה מתקתקת. קיבלתי כמה כאפות בחיים, אבל וואלה, היא סובבה לי את הראש. לא חמש ולא שמונה - 13 סטירות. מתישהו חשבתי שאאבד את השמיעה, אבל בכיף. זאת הסיבה שהצטרפתי לרכבת הזאת של המשחק".
המתח הורג אתכם? עוד על "כפולים" בדף הפייסבוק של התוכנית
"שנים קיללתי ובכיתי: למה זה מגיע לנו?"
בגיל 14 זאק עלה עם משפחתו מישראל מצרפת. הזיכרונות שלו מהילדות בצרפת לא מאוד נעימים. "מגיל צעיר שדדו אותי. היו באים אליי ומנסים לגנוב את הטלפון והכסף", הוא נזכר, "זה משהו שקורה בצרפת. הייתי בבית ספר ציבורי, ואם היו רואים שיש עליי טלפון או אייפוד היו מחכים לי מחוץ לבית הספר. כשהייתי יוצא לארוחת צהריים היו עוקבים אחריי, תופסים אותי בסמטה ואומרים, 'תביא'. למזלי רצתי מהר מאוד והכרתי את כל המוכרים ברחוב, הם היו חברים של ההורים. הייתי נכנס לחנות והם היו מלווים אותי הביתה. זאת הייתה חוויה מאוד טראומטית. כל פעם שראיתי ברחוב או במטרו מישהו חשוד, נכנסתי לסטרס וחשבתי שהוא הולך לגנוב אותי ולהרביץ לי".
"הגענו לארץ ביולי 2006, מלחמת לבנון השנייה. גרתי בירושלים, היה רק בית קפה אחד פתוח בשישי בערב שאפשר לצאת אליו עם החברים, אבל הייתי יוצא ולא מפחד, אפילו לא טיפה. בשבילי זה היה כמו להיוולד מחדש, זה היה מדהים. את הקושי בלעזוב את החברים והמשפחה לא חשתי בהתחלה, אבל לאט לאט פערי התרבות הגיעו. אתה רוצה להיות ישראלי ומתחילים הקשיים. שנתיים אחרי שעלינו שדדו אותנו בירושלים וגנבו לנו הכל, ושנה אחרי זה אבא שלי עבר אירוע מוחי".
בשיר הבכורה שלך, "מכתב לאבי", אתה מתאר איך משהו נסדק פתאום באבא שלך, האיש החזק שתמיד הערצת.
"אבא שלי הוא בן אדם מאוד חזק שהיה נוקשה איתנו בחינוך. כילד, מה שאבא שלי אומר - זה מה שעושים, אין להתווכח. האירוע המוחי שקרה לו שינה את החיים של המשפחה שלנו. בגיל 16 עברתי מלהיות ילד לזה שמקלח, מלביש, שמטפל באבא, שמלווה אותו בשיקום לבתי חולים. זה העביר אותי מסע מטלטל, אבל בזכותו אני מי שאני היום. הפכנו בגלל זה למשפחה הכי חזקה ומאוחדת שיכולה להיות".
מה אבא חושב על השיר?
"אבא שלי אוהב לשים את השיר ברקע כשאנחנו ביחד, כל המשפחה. לפני כמה זמן, בערב שישי, כשהוא עשה את זה, הסתכלתי על המשפחה וההתרגשות צפה פתאום. חשבתי: עם כמה שסבלתי ושכאב לי הלב בגלל שהחיים של אבא שלי השתנו ככה, אני לא חושב שהייתי משנה דבר. אחרי שנים שקיללתי ובכיתי, 'למה זה מגיע לנו, למה זה קרה לו?', זו הייתה סגירת מעגל עבורי. השיר הזה ישב שנים במגירה, הייתי חייב להוציא אותו. כשיר ראשון בשביל להתחיל את המסע שלי במוזיקה, זה הרגיש לי הכי נכון".
אחרי שורת תפקידי משחק משובחים בטלוויזיה, כולל תפקידים ראשיים ב"פלאשבק" ו"דוז פואה" ותפקידי משנה ב"פוראבר" ו"תאג"ד", קשה להאמין כשמגלים שפקיאל לא רצה להיות שחקן בכלל. "כל המסע ללימודי המשחק היה מפותל והזוי, לא רציתי את זה לרגע. הכרתי אח של חבר, שחקן, שזיהה בי פוטנציאל. הוא הציע שאלך להיבחן לניסן נתיב. הלכתי להיבחן עם אפס כוונה להתקבל, אבל יצא שהתקבלתי".
"בשנה הראשונה לא היה לי מושג למה אני שם. אומרים לאנשים - 'תעשו דולפין', והם עושים דולפין. אני ישבתי בפינה כמו הזוי. לקח לי הרבה זמן לבצע ולהרגיש שאני טוב בזה. היו נכנסים בי הרבה. רק בסוף השנה הראשונה, כשסיימתי תרגיל מול קהל, נפל לי האסימון. אמרתי, אוקיי, נראה לי שאני טוב בזה. אני יכול להמשיך. עד היום לא ממש נפלה לי ההבנה שאני רוצה להיות שחקן, אני עושה עוד הרבה דברים מסביב. אבל, כשאני משחק, קורה לי משהו שלא קורה באף מקום אחר - לא במוזיקה, לא בבישול ולא בכתיבה. כשאומרים 'אקשן' ואני חי לכמה רגעים חיים אחרים, זה מדהים. אי אפשר להסביר את זה".
אתה גם שר, גם משחק, גם כותב וגם מבשל. איך אתה מספיק את כל זה?
"אני עובד משבע בבוקר עד 23:00 בלילה. סיימתי לצלם את הקליפ לשיר השני מתוך האלבום שלי, שהוא חצי בצרפתית וחצי בעברית. השיר ייצא אחרי פסח אני מאמין. אני עובד על סדרה כבר תקופה וכנראה שבאפריל נתחיל פיתוח. בקורונה התחלתי לבשל המון, אני מאוד אוהב את זה - זו דרך לבטא אומנות בעיניי. אני לא צריך לחשוב ולתכנן, אני רואה את המוצרים ורוקד איתם. כמעט בכל יום חמישי אני מכין ארוחה לעשרה אנשים אצלי בבית. הם לא מכירים אותי בהכרח, אנחנו מכירים דרך האוכל. אני מעביר אותם מסע דרך הסיפור שאני רוצה לספר - מאיפה אני, איפה אני היום. אני צרפתי, אבל מרגיש מאוד ישראלי".
יש זמן לזוגיות?
"אני לא בזוגיות עכשיו ולא מחפש אחת כזאת בצורה אקטיבית. אני לא יוצא כל יום ומחפש את אשתי לעתיד. אני כן מאוד מכוון להכיר אותה. כיום, אני מאוד יודע מה אני רוצה ומה אני צריך בחיים - זה לא משהו שהייתי יכול לומר לך לפני שנתיים. אם אמצא את האחת מחר, אז די מהר תשמעו ששברתי את הכוס".