"דוקרים את אחותי. אני לא יודעת איך הוא (הדוקר) נראה. יש לו שיער שחור, הוא נראה לי כנראה ערבי. הוא ברח". רצח הילית (הילי) סובול ז"ל ב-2016 ושיחת הטלפון המצמררת שבה תיארה שירי סובול באימה כיצד אדם דוקר את אחותה התאומה זעזעו מדינה שלמה.
כוחות הביטחון חשבו שמדובר בפיגוע, ולא שיערו ששירי הסתירה בחדר הסמוך את הרוצח האמיתי, בן זוגה, דוד ערן. כעבור שעתיים נגמרה ההצגה, בני הזוג נעצרו וכתב האישום הציג האשמות מצמררות: שירי סובול הייתה המוח מאחורי הרצח, עודדה את בן זוגה וצפתה בו מהצד בזמן שדקר בסכין - 130 פעמים - את אחותה עד שמתה.
התיק מעולם לא הגיע למשפט לאחר ששירי ודוד חתמו על הסדר עם הפרקליטות, ערן נשלח ל-20 שנות מאסר בשל סעיף נפשי וסובול הורשעה בשידול לחבלה בכוונה מחמירה ובסיוע לאחר מעשה. היא נשלחה לכלא ל-6 שנים, ושוחררה לאחר ארבע בעקבות המלצת שב"ס להמתיק את עונשה. הערב (חמישי) סיפרה שירי בקולה לראשונה ב"חשיפה" את הגרסה שלה - ועברה בדיקת פוליגרף במטרה לשפוך אור על הפרשה הטרגית.
תשע שנים חלפו מאז הרצח, ושירי סובול עדיין נתפסת בציבור כ"תאומה הרוצחת", זו שהצליחה להרים על המערכת ולצאת לחופשי לאחר תקופת מאסר קצרה. הסיפור קשה, מכיל תיאורים לא פשוטים, אבל כזה שחשוב לשמוע אותו ולהציף שאלות. שאלות על מנגנון שצמא להרשעה, וגם על מי שעשתה את כל הטעויות האפשריות ובסוף הודתה באשמה.
הילי ושירי, תאומות לא זהות, אומצו מרומניה כשהיו צעירות. "בגיל שנה וחצי אמא הביאה אותנו לארץ. כשהילית הייתה לידי הרגשתי יותר בטוחה כי לא משנה מה, היא תמיד תגן עליי ותעזור לי. למרות הקשיים, זו הייתה תקופה טובה שהייתי רוצה לחזור אליה".
בעבור רבקה, אימן המאמצת, זה היה חלום שהתגשם. בגיל 51 הפכה סובול, עורכת דין מתל אביב, לאמא. בשנים הבאות גידלה אותן לבד והבחינה שמשהו בהן שונה, שהילדות שלה לא כמו שאר הילדות. "לכל אחת היה סוג אחר של פגיעה", שיתפה את אתגר. "להילית היו הפרעות קשב וריכוז איומות אבל הקוגניציה שלה הייתה טובה יותר, לשירי היו בעיות איטיות בקליטת דברים. הן היו שונות, אחת אש וגופרית והשנייה יותר שקטה. היה דבר מאוד יפה ביניהן, הגדולה שזו הילית, שמרה מאוד על שירי".
בעיות ההתנהגות שהיו שם משהיו קטנות חלחלו לקשר בין האחיות ככל שהתבגרו, כשרבקה תמיד הייתה שם כדי להפריד. "היו התנכלויות אחת כלפי השנייה, הייתה גם אלימות מצד הילית בגלל הטמפרמנט. היא רצתה לקחת את שירי תחת חסותה, אבל גם איזושהי שליטה", סיפרה האם.
באוקטובר 2013 הואשמה הילית בתקיפה של אחותה ושל אימה. "היו ריבים על שטויות, מלחמות יום-יומיות, ריבים שנגמרו במכות כלפיי", ציינה שירי. היה ברור שהדירה הקטנה בתל אביב לא יכולה להכיל את שתי האחיות, ובגיל 16 עברה הילית לפנימייה "צופיה". שם, כשהיא מוקפת בחברים ומנותקת ממשפחתה, חשה מאושרת. "היא רצתה להיות בחברה של ילדים אחרים כי זה יותר עצמאי וחופשי. (הילית) הייתה כל כך מרוצה מהמקום שהייתה בו, כל כך הצטיינה שם ולא רצתה לעזוב", נזכרה רבקה.
ועדיין, למרות המרחק הנחוץ והחיכוכים הקשים התעקשה שירי כי חשה געגוע כלפי אחותה. "לא רציתי להיות לבד. שנאתי אותה כי לא ידעתי איך להתמודד איתה", הודתה. "אהבתי אותה כי לא רציתי להיות בלעדיה. המילה 'שנאה' משקפת המון דברים שלא ידעתי להסביר".
בזמן שהיא הרחק מאחותה הכירה שירי את מי שהפך לאהבתה הראשונה, ובהמשך לרוצח אחותה, דוד ערן. בעבורו, שירי הייתה הרבה יותר מאהבה ראשונה. כמוה, גם הוא היה ילד מאומץ, דחוי ומופנם. בשנתיים שבהן היו ביחד, דוד היה מוכן לעשות בעבורה הכל. למרות שבתקשורת הוצג כ"בובה על חוט", ילד חלש שעשה מה שאמרו לו, לנער עם פני התינוק היה צד אחר. "דוד היה אובססיבי, הרחיק אותי מכל החברים שלי. גרם לזה שאהיה אך ורק שלו", טענה שירי. "אם הייתי עושה משהו שלא התאים לו, הוא היה מכה אותי. מעולם לא נתנו לי לדבר על זה".
זה חזר על עצמו?
"כן, אני זוכרת שנפגשתי עם החברה הכי טובה שלי בסתר. היינו בסמטה והוא פשוט בעט בי וסובב לי את הקרסול בצורה שנפלתי. היה לי קשה לקום וללכת".
ביטוי מצמרר לאלימות של דוד כלפי שירי ניתן למצוא בהודעה ממאי 2015. "כל הזמן עולה לי לראש הפרצוף המפוחד שלך כשחנקתי אותך על הספה", כתב לשירי שבחרה שלא לספר לאף אחד מחשש שתיאלץ להיפרד ממנו: "אפילו לאמא לא סיפרתי. פחדתי שתלך למשטרה ושלא יהיה לי בן זוג".
באוגוסט 2016 ציינו שירי ודוד שנתיים של זוגיות, והאחות התאומה, הילית, חזרה הביתה מהפנימייה. הקשר שהתחדש בין האחיות לא רמז על הטרגדיה שעתידה להתרחש. לפרקים, נראה היה שהילית חזרה לתפקיד שומרת אחותה. "סיפרתי לה על הקשיים עם דוד. היא רצתה לדעת פרטים, היחידה שסיפרתי לה. היא הכירה לי גבר אחר", נזכרה שירי.
לתוך מערכת היחסים הסוערת והאובססיבית של דוד ושירי נכנסה דמות חדשה, חבר פנימייה של הילית. שירי, שהתאהבה בבחור החדש, עדיין לא העזה להתנתק מבן הזוג הקנאי ולא גילתה לו דבר. "הפחד שלי היה שפתאום הפסיכופט הזה יראה אותנו ביחד, יעקוב אחריי", הסבירה. "אני זוכרת שהייתי מסתכלת לכל הכיוונים כל הזמן. פחדתי שהוא יכול להרביץ לי או לפגוע בו (בבן הזוג החדש)".
שירי עשתה בחירה, ובתמימות נעורים כתבה לגבר החדש בחייה מכתבי אהבה שלא העזה לשלוח ושנשארו בטלפון שלה. דוד הרגיש שמשהו השתנה, שאהבתו הגדולה זולגת מבין אצבעותיו. "אני רוצה שתהיי איתי עכשיו. בבקשה, הבטחת לי. למה את לא מקיימת את ההבטחות שלך?", כתב לה. בהתקפי קנאה אחרים פצע את עצמו ושלח לשירי את התמונות הקשות. "הייתי נפרדת ממנו והוא היה מאיים שיחתוך את עצמו. הוא כיבה על עצמו סיגריות, הכה את עצמו", שיתפה בנטל הנפשי.
כשרצית לצאת לבלות מה היית כותבת?
"'ואי, אני שונאת את האחות הזו. היא מכריחה אותי לצאת'. הבנתי שאם אני כותבת לו הודעות כאלו, הוא יבין שאין לי ברירה. ראיתי שזה עבד בכל פעם מחדש, אז ניצלתי את זה לטובת זה שאוכל להיות איתה".
בדיעבד, קל להציג את הודעות השטנה לאחותה כתרגיל התחמקות שנכתב בכוונה לבן זוג אובססיבי שכבר לא חשקה בו. האמת כנראה מורכבת יותר, ומאז שחזרה הילית הביתה התעוררו בשנית המתחים והמריבות. בהתכתבויות שנמצאו בינה לבין דוד כתבה: "שתמות כבר, זה מה שאני רוצה. בא לי שהיא תמות, הלוואי שמחבל ערבי ידקור אותה".
את זוכרת מה הביא אותך לכתוב הודעות כאלה?
"יש הודעות שזה מעצבים אחרי ריב איתה. הבן אדם היחיד שהיה לי איתו קשר היה דוד. זה מכעיס אותי כי אם היו לי את הדרכים שיש לי היום, הייתי יכולה כמה שיותר לדבר איתה על הדברים האלו. זה מורכב מאוד להסביר את ההודעות והקרבה שיש בינינו".
בפתק בפלאפון שלה מ-2016 העלתה שירי את המורכבות בקשר עם אחותה. "אני אוהבת אותך ושמחה שחזרת הביתה, אבל כשאנחנו רבות זה קשה. אני ואת יכולות לשנוא אחת את השנייה בריבים אבל אני רק רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך. בכל הזמן הזה שלא היית לידי היה לי מין פצע בלב", כתבה במה שמעולם לא שלחה לאחותה.
ובחזרה לעדות המטלטלת של שירי. סובול דיברה, כפי שמעולם לא עשתה, ושיתפה מנקודת המבט שלה מה קרה ביום הרצח. "שמעתי צעקות. הסתכלתי דרך העינית וחדר המדרגות היה ממש חשוך. היה נראה שמישהו מרביץ להילית. אמרתי: 'היא חזקה, בשנייה תפיל אותו לרצפה'", שחזרה. "עדיין לא הבנתי מה באמת קורה שם. הכלבים התחילו לנבוח וזה כבר היה מפחיד. יצאתי מהחדר והתחלתי לשמוע שהצרחות התגברו".
פתחת את הדלת?
"ממש קצת כדי להבין מה באמת אני רואה. ראיתי אותה שוכבת על הרצפה ומישהו מעליה. הוא המשיך לדקור אותה וצרחתי 'מה אתה עושה?'. הסתכלתי עליה, הכל היה דם, רציתי לעזור לה אבל טרקתי את הדלת כמו מטומטמת".
העיניים שלכן נפגשו?
"כן, היא ביקשה שמישהו יעזור לה. הדרך היחידה שיכולתי לעזור הייתה רק לצלצל למשטרה. ניסיתי להרים את הטלפון אבל לא הייתה לי תחושה ביד".
למה אמרת למשטרה שהרוצח כנראה ערבי?
"יום לפני היה אצלנו מישהו בבית שאיים עליה, אמר לה: 'חכי תראי מה יהיה לך'. הוא אמר שיפגע בה, הוא היה ממוצא ערבי".
בשיחה למשטרה התחננה שירי שיבואו לעזור, שאחותה גוססת. "תוך כדי השיחה אני זוכרת שהסתכלתי דרך החלון וראיתי מכונית שחורה נוסעת במהירות. חשבתי שזה הוא, ואחרי כמה רגעים צלצלו מהדלת. חשבתי שעכשיו הרוצח בא אליי", אמרה.
"פתאום ראיתי דמות מוכרת ופתחתי, עד היום אני שואלת את עצמי: 'איפה השכל?'. פתחתי והוא (דוד) דחף את הדלת ונכנס", המשיכה. "ראיתי שיש עליו דם, שאלתי 'ניסית לעזור לה?' והוא השתיק אותי. לא ידעתי שזה הוא, באמת".
מהרגע שדוד נכנס לדירה, הבחירות והפעולות של שירי - הסתרת בגדיו של דוד, החבאת האולר והוצאת ידית הדלת מהחדר שבו הסתתר - יעמדו במוקד הוויכוח סביב מעורבותה האמיתית ברצח. בין אם נבעו מהיסטריה, טיפשות או דקדוק מחושב וקר רוח, על דבר אחד קשה לחלוק: כך לא אמור לנהוג אדם חף מפשע בזירת רצח. "הייתה ערמת בגדים, שמתי את הכל בארון. ראיתי שהאור היה סגור אבל הרגשתי שאני דורכת על משהו", שיתפה. "הרמתי וזה היה אולר. שאלתי את עצמי אם זה הוא. ידעתי שזה לא פה סתם, אבל שכנעתי את עצמי שזה לא הוא".
מה עשית עם האולר?
"מהפחד העפתי את זה מאחורי הארון. הוא נכנס לחדר של אמא שלי, וכל כך נבהלתי. הוצאתי את הידית. עד היום אני לא יודעת לענות לעצמי למה עשיתי את זה".
לא רק שהעלימה ראיות והסתירה את החשוד המרכזי בחדר שדאגה להוריד ממנו את הידית, בזמן שהשוטרים ניסו לדלות ממנה מידע על הרוצח שלכאורה ברח, שירי שלחה הודעות לדוד שהתחבא מעבר לדלת. בהמשך, יטענו במשטרה כי מדובר בניסיון להזהיר אותו. "זה היית אתה או שרק עזרת לה? יחפשו אותה בחדר של אמא שלי, עזרת לה?", שלחה לו. במשטרה טענו שהכל חלק מהצגה מניפולטיבית של שותפה לפשע שידעה שיום אחד עוד יקראו את ההודעות האלה. ההצגה נמשכה שעתיים שלמות שבמהלכן חיפשה המשטרה אחר הרוצח עד שאחד השוטרים החליט לסרוק את הדירה ונכנס לחדר שבו הסתתר דוד.
"הגיעה שוטרת ואמרה שהוא סיפר להם הכל, שתיכננו את זה ביחד", אמרה שירי על הרגע שהבינה שהיא נחשדת בתכנון הרצח. "התחלתי לבכות כי לא הבנתי למה היא אמרה את זה. הסברתי לה שלא ידעתי מכלום".
כשהבנת שזה הוא, מה עבר לך בראש?
"לא יודעת איך להסביר את זה, אין מחשבה, זה כמו לאבד מילים. זה היה מזעזע. הם לקחו אותי עם אזיקים".
על האירוע המזעזע שמעה אימן של התאומות, רבקה, בזמן שהייתה בעבודה ואחת מחברותיה של הילית בישרה לה. "התחלתי לרוץ ולא הפסקתי, כשהגעתי ראיתי שיש אנשים מסביב לבית, לא הרשו לי להיכנס אפילו. לא יכולתי לחיות יותר, פשוט לא יכולתי. כאילו שהרגו אותי", הודתה בכאב. "לא הייתי מסוגלת לחזור לבית. עד היום כשאני עוברת שם באוטובוס אני מסובבת את הראש ועוצמת עיניים. לא יכולתי לסבול את מה שעשו לה".
בהמשך התבהרה התמונה הטרגית כשהתגלה שדוד דקר את הילית 130 פעמים לפני שנמלט. אבל, תוכנית הבריחה השתבשה כששמע מישהו בחדר המדרגות. בהחלטה של רגע החליט הרוצח להסתובב, ומצא מקלט בבית משפחת סובול. "הדבר היחידי ששירי 'אשמה' בו זה שלא הבינה מספיק מהר שדוד ערן הוא הרוצח של אחותה", טען עורך הדין בן מעוז, פרקליטה של שירי. "אם הייתה מבינה מיד, לא היינו פה היום".
עו"ד מעוז היה פרקליט צעיר כשקיבל שיחת טלפון מקולגה והוראה ברורה לנסוע לתחנת סלמה שבתל אביב כדי לפגוש את הלקוחה החדשה. מאז ועד היום מעוז הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לשירי ולאימה, דמות מפתח בפרשה שזעזעה את כל המדינה. "פגשתי ילדה צנומה ובלונדינית, ממש לא מסוג האנשים שאני רגיל לפגוש בתחנת משטרה", אמר על המפגש עם שירי סובול. "היא (שירי) ישבה מפוחדת ובטוחה שבעוד רגע הכל נגמר ושהיא חוזרת הביתה".
איזו שירי פגשת?
"הרבה יותר נאיבית ותמימה מהיום, התקשתה לעכל מה שאמרתי לה. התקשורת הייתה דלה, היכולת שלה להבין מסרים פגומה בצורה קשה מאוד. ניסיתי להבין בפעם הראשונה ממנה מה התרחש שם".
בניגוד לרצון של עו"ד מעוז להבין מה קרה, במשטרה משוכנעים: שירי היא המוח מאחורי המעשה המחריד. כתב האישום ייחס לה רצח יחד עם בן זוגה. לטענת המשטרה, יחד עם דוד ערן, שירי תכננה, הוציאה לפועל וצפתה באחותה נרצחת מול עיניה. לאחר מכן, לטענתם, תיאמה גרסות עם בן זוגה והסתירה אותו. "מהחומרים שאספנו אני יכול להגיד שהיא הייתה חלק בלתי נפרד מהאירוע הזה", אמר סנ"צ אסף ברנס, החוקר הראשי בתיק הרצח. "היא לא הצליחה לעבוד עליי בגלל הניסיון שלי, אבל על הילד, על דוד, היא עבדה טוב. היא לא פראיירית".
עורך דינה של שירי סובול התייחס להודעות הרבות לפני הרצח, שבהן כתבה לבן זוגה מה היא רוצה לעשות לאחותה ומה היא מתפללת שיקרה לה. "אני סבור שהיה כאן ניסיון של התביעה לקחת הודעות, מכוערות ככל שיהיו, ולנסות לבנות תזה שהיא ניסתה להניע אותו לכלל פעולה. זו מסקנה מרחיקת לכת", טען.
אין לך ספקות בנוגע למעורבותה?
"לא, אני חושב שיש מסה אדירה של ראיות שמלמדות שהיא לא ידעה בזמן אמת. שירי דיווחה למשטרה שחבר שלה נכנס לדירה. איך זה מתיישב עם העובדה שאחרי זה הגיעו שוטרים לדירה והיא ניסתה להחביא אותו?".
הוא הגיע מגואל בדם. מה עשה עם הבגדים?
"החליף אותם, שירי נתנה לו מגבונים כדי שינקה את עצמו".
איך זה נשמע לך?
"רע מאוד, היא לא הראתה לשוטרים את הבגדים. היא החביאה אותם בארון. אי אפשר לנהל את השיחה הזו בלי להבין מי זו שירי סובול. ההיגיון הבריא או היכולת של אדם רגיל להסיק מסקנות במהירות כזו לא זהה ליכולת של שירי לבצע את אותו תהליך".
יש לנו תמונות מזירת האירוע.
"מה היכולת שלה לנסות להבין מה התרחש שם באותם רגעי אימה שראתה את אחותה נשחטת מול העיניים והוא נכנס לדירה?".
אותה צעירה, שסובלת מבעיות, הייתה מיומנת לעזור לו.
"היא הסבירה שמבחינתה הבינה באותו רגע שהוא ניסה לעזור לה. ברגע שהוא התחבא והשוטרים החלו לשאול אותה שאלות, צץ חשד שהוא כן קשור לזה. היא ניסתה לברר את זה, שלחה לו את ההודעות".
בפועל חלפו שעתיים עד הרגע שהמשטרה גילתה את דוד ערן. סובול הייתה יכולה להגיד שחבר שלה בדירה, שהוא נכנס מגואל בדם, אבל לא עשתה זאת. במקום זה טענה שהחשוד ברח. "אני מסכים עם הדברים האלה אבל האם זה מלמד שהיא תכננה, ידעה והייתה שותפה?", תהה עו"ד מעוז.
עו"ד מעוז הביא דברים מהחלטת בית המשפט שקבע כי "בתיק זה נפרשה 'מערכת עובדתית לכאורית חריגה ויוצאת דופן כאשר התבטאויות ומהלכים לא מעטים של העוררת ניתנים לפירושים מנוגדים, הן מפלילים והן מזכים'. עו"ד מעוז המשיך: 'התמונה שעולה ממכלול הראיות בתיק לגבי העוררת, רחוקה מאוד מדמות אדם מתוחכם'. בית המשפט העליון האמין לגרסתה של שירי ולכן הוא גם הורה על שחרורה ממעצר בתיק רצח".
למרות קביעת בית המשפט העליון יצוין כי בזמן אמת שירי סובול לא העזה להציג את גרסתה בבית המשפט, ומיהרה לחתום על הסדר טיעון שבו הודאה לשידול בחבלה חמורה ובסיוע לאחר מעשה. "למה שארצח את אחותי? אני נראית לך רוצחת? יש לי מבט של רוצחת?", שאלה את החוקר בחקירתה הראשונה ביום הרצח.
מול מצלמות "חשיפה" התייחסה סובול בכנות לטענות הקשות - שרווחות בקרב חלק גדול בציבור - כי היא מניפולטיבית שהצליחה להערים על כולם עם רצח מחריד, וכי החתימה על הסדר טיעון מהווה הודאה באחריות. "אמא שלי מאוד רצתה שאחתום על העסקה הזו. אני זוכרת שלא רציתי לחתום עליה כי השידול, החבלה החמורה, זה משהו שלא הסכמתי לחתום עליו", אמרה.
"היא אמרה לי: 'בשום פנים ואופן, אנחנו לא הולכים למשפט מלא'. חשבתי שאצא זכאית, האמנתי באמת שלי. אמא אמרה 'לא', כעסתי עליה קצת", המשיכה. "לא הייתה לי הזכות להגיד מה שבאמת עובר עליי. נהפכתי להיות רוצחת בכל מקום. עד היום קוראים לי ככה".
גם רבקה מעולם לא דיברה על ההחלטה הקשה בחייה, על היום שבו שלחה את בתה לכלא על מעשה ששתיהן לא האמינו שבאמת ביצעה. "לא רציתי שיהיה משפט. הם דיברו על מאסר עולם. החלטתי שאני לא אהמר על החיים של הבת שלי", אמרה בתוקף. "שירי מאוד כעסה עליי, היא אמרה: 'למה את רוצה לעשות לי את זה? לא עשיתי כלום. אני רוצה להוכיח את זה'. היא הייתה ילדה, לא הבינה שיש דברים שאסור לגעת בהם. לקחתי את זה על עצמי, היא כעסה עליי".
כבר ביום הרצח ביקשה שירי סובול לעבור בדיקה במכונת אמת, פוליגרף. מבחינתה זו הייתה דרך לחשוף את האמת, ובמערכת "חשיפה" נענו, תשע שנים אחרי, לבקשתה לעבור בדיקה. התנאים היו ברורים: מכון הבדיקה נקבע על ידי המערכת וגם השאלות נוסחו על ידה. התוצאות, יהיו אשר יהיו, יפורסמו. שירי הסכימה.
"הצטמררתי מהממצאים. עשיתי הרבה בדיקות בחיים שלי, כזו לא הייתה לי", שיתפה שרה טל, ממכון הפוליגרף "אביר". "מצאתי אישה טעונה רגשית שנעצרה לא פעם במהלך השיחה, והרגשנו שיש שם המון מטען רגשי וכאב. במקביל היא הייתה מאוד נחושה בגרסה שלה, חזרה עליה מספר פעמים והייתה בטוחה בעצמה".
במפגש דרמטי הציג אתגר את הממצאים לשירי סובול. תוצאות הבדיקה, למרות שאינה מהווה ראייה קבילה בבית המשפט, עשויות לשפוך אור על הפרשה הטרגית, להתקרב לאמת החמקמקה: מה באמת ידעה שירי? "מלחיץ שהאמת שלי נמדדת רק על פי פוליגרף למרות שאמרתי את כל האמת שלי מההתחלה ועד הסוף", טענה.
הבדיקה התמקדה בארבע שאלות מרכזיות שעסקו בתכנון הרצח ובידיעה כי דוד ערן, שהסתתר בדירתה, הוא הרוצח. על כל השאלות השיבה בשלילה, בכולן יצאה דוברת אמת. "הכאב הזה לעולם לא ישתנה, אי אפשר להגיד שזה שעשיתי פוליגרף ושהכל יצא אמת ישנה משהו", אמרה בדמעות. "זה לא ישנה כלום, אני עדיין אצטרך לחבק קבר, עדיין הכל יהיה ריק".
הכאב והסבל ניכרים גם בפניה ובגופה של רבקה. "מי אמר שקמים מדבר כזה? אני חליתי, אולי זה קרה מזה. הגוף שלך לא ייתן לך להראות שהכל טוב כי הדבר כל כך נורא. גם עכשיו אני עדיין חולה", אמרה.
קיים אצלך כעס על שירי?
"בוודאי, אני עשויה כמו כל אדם. לקחתי החלטה לעזור לשירי בכל דבר ועניין כי היא החיים שלי. היום היא הכל בשבילי, בלי קשר לזה אני לא יכולה לשכוח מה עשו לבת השנייה שלי".
גם שירי הודתה כי חשה כעס על עצמה. "אני שונאת את עצמי על הנאיביות וחוסר ההבנה", הודתה. "הרבה שנים האשמתי את עצמי שהרצח הזה היה בגללי. אם הייתי עוזרת לה יכול להיות שהיא הייתה פה, אולי על כיסא גלגלים אבל פה. לא הספקתי להגיד לה שאני אוהבת אותה ושהייתי עושה הכל כדי שנוכל לחזור אחורה".
שירי סובול היא לא רוצחת, אבל גם היא יודעת שמילותיה הפוצעות תרמו לרצח אחותה. אפשר להזדעזע, לנסות להבין או להישאר חסרי מילים מול טרגדיה של אמא שבוכה על בתה שנרצחה באכזריות ונאחזת במה שנותר ממשפחתה. מה שנותר זו בת אחת, עם הרשעה מהדהדת וכתם שילווה אותה עד סוף ימיה.
מטעמו של דוד ערן סירבו להגיב לדברים.
תגובת משטרת ישראל
"בתום חקירה מקצועית ויסודית שנוהלה במשטרת ישראל, הועברו כלל החומרים לפרקליטות, אשר הגישה כתב אישום חמור נגד שני נאשמים".
תגובת פרקליטות מחוז תל אביב
"הרוצח דוד ערן ושירי סובול הודו והורשעו בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדם ואף הביעו חרטה על מעשיהם. לכל אורך הדרך - בהליך המשפטי בבית המשפט המחוזי, בהליך הגישור ובערעור שהגישה לבית המשפט העליון - הייתה סובול מיוצגת על ידי שלושה עורכי דין ומעולם, גם לא בתקופת מאסרה, לא העלתה כל טענה ביחס לחופשיות ההודאה שמסרה. די בכך להעיד על רצינות טענותיה כעת ועל מידת הכנות שבחרטה שהביעה בפני בית המשפט".
עורך הדין בן מעוז, שמייצג את שירי סובול, באולפן חשיפה: "שירי ישבה בכלא ארבע שנים יותר ממה שהייתה צריכה"
לאחר שידור הסרט התייחס עורך הדין בן מעוז, שמייצג את שירי סובול, להחלטה של שירי לדבר. "בפרשה הזו התרחשה טרגדיה כפולה. הראשונה היא כמובן הרצח של הילית ז"ל, והשנייה היא ההרשעה של שירי במעורבות לרצח. ההחלטה להשתתף בסרט היא כדי לחשוף את הציבור בפעם הראשונה לאמת", אמר. "שירי היא קורבן של מערכת אכיפת החוק. זו מערכת שסימנה אותה מלכתחילה כשותפה לרצח וניהלה חקירה אגרסיבית כדי לגבות ממנה הודאה באשמה והתעלמה מראיות שהיה בהן פוטנציאל מזכה".
"בית המשפט הרשיע את שירי בלי לשמוע את גרסתה, בלי להיחשף לראיות שהציבור נחשף אליהם היום. ההחלטה להגיע להסדר נובעת כדי לאפשר לה ולאימה עתיד משותף ביחד", המשיך. "ההחלטה התקבלה בעצה משותפת עם אימה. לצערי זה החיסרון הבולט של הסדרי טיעון, שבעקבותיו הרבה נאשמים מודים במעשים שהם לא בהכרח היו שותפים להם כדי להימנע מחשיפה למאסר ממושך".
לטענתו הליכים משפטיים הם לא בהכרח הליכי אמת וצדק. "פעמים רבות, בטח כשמדובר בהסדרי טיעון, הליך משפטי הוא הליך של ניהול סיכונים שנאשמים קונים ודאות ומודים במעשים שהם לא בהכרח היו שותפים להם. זה המקרה של שירי, היא ישבה בכלא ארבע שנים יותר ממה שהייתה צריכה", חתם.
תגובות