לפני כשנה וחצי, כולנו היינו עדים לחגיגות ה-90 של כבוד הנשיא לשעבר, שמעון פרס. מיטב שועי העולם הגיעו אל המסיבה המפוארת, שהועברה בשידור חי בטלוויזיה לכלל עם ישראל וכולם הסכימו על דבר אחד: מעולם לא נראתה כאן מסיבת יום הולדת כה מפוארת. חתן השמחה, האדם שניצח את הזמן, ישב באולם וחייך. בצדק הוא חייך: ראשית, לא כל אחד זוכה להגיע לגיל 90 ובטח לא במצב מנטלי ופיזי כה טוב. שנית, היתה זו ההוכחה האולטימטיבית לגאונות הפוליטית של פרס, שהפך מאותו אדם ששאל ב-97 את חברי מפלגתו אם הוא לוזר ונענה בהד חוזר רם ונישא: "כן!" לנשיא המוערך, אישיות ישראלית שמגלמת ערכים כמו ציונות, אהבת הארץ ובעיקר – קונצנזוס.
זקנתו הצילה את נעוריו
זקנתו של פרס בהחלט הצילה את נעוריו, אותם נעורים הרצופים בהפסדים ותחמנות פוליטיים, ב"כמעט"ים ו"אולי"אים. באופן מפתיע, התיעוב העיקרי כלפי פרס במהלך השנים שלפני הנשיאות, הגיע דווקא מהמחנה הפוליטי שלו עצמו. רבין כינה אותו "חתרן בלתי נלאה" – כינוי שרדף אותו שנים רבות ואילו יוסי שריד צוטט כמי שאמר על פרס שהוא: "אף פעם לא עסק בענייניו כידוע, למרות שהוא עוסק מאוד בענייניו" וש-"הוא תמיד לא מתמודד, אלא על-פי בקשת חברים, תמיד אותה הפוזה. לא צריך להעמיד פני צנוע". בהמשך מספר שריד: "בספר 'שיחות עם יוסי שריד' שכתב ישעיהו בן-פורת אמרתי שעשרה קבין של אנוכיות ירדו לעולם, תשעה נטל שמעון פרס. ואת זה אני אומר בתור מומחה לאנוכיות, אז זו עדות מומחה".
עוד ב"להיות שמעון פרס":
- כל העובדות הכי מפתיעות על פרס: הטיימליין המלא
- שמעון פרס: "אני לא מתגעגע לנשיאות, אני חושב על המחר"
- פרס על הכור בדימונה: "אמרו שאני שרלטן"
גיגול קטן על עברו הפוליטי של פרס, מעלה תמונה מטרידה – אך גם מכמירת לב, של אדם שנאבק לזכות בהכרה ואהדה והקדיש את חייו למאבקים פוליטיים קטנוניים, על קרדיט: כולנו שמענו על כך שהקמת "מפעל הטקסטיל" בדימונה היה הרעיון הבלעדי של פרס – ואין ספק שהיה לו חלק חשוב בעניין – אבל בהקשר הזה, פרס כמעט אף פעם לא מאזכר את פרופ' דוד ארנסט ברגמן, אבי הרעיון, או את בן גוריון – שבלעדיו הקמת הכור לא היתה אפשרית. מקורבים אליו טוענים שכאשר הוחלט להעניק פרס נובל לרבין ולערפאת על תהליך השלום, פרס החל להפעיל "רשת עולמית של לחצים" על מנת שיקבל גם הוא פרס נובל. עובדה מפתיעה נוספת על כבוד הנשיא לשעבר, היא שהוא זה שהקים את ההתנחלות הראשונה, בלב האוכלוסייה הערבית בחברון ובכך נעשה – הלכה למעשה – לאבי ההתנחלויות.
מנהיג קומי-טרגי
אז איך הפך האיש שפספס והפסיד כמעט כל מאבק פוליטי, אדם שאזרחים השליכו לעברו עגבניות וירקו בפניו במערכת הבחירות של 1981, יוזם "התרגיל המסריח" במערכת הבחירות של 1990, שניחן בחוסר תזמון פוליטי משווע ושכונה "אחד המנהיגים הקומיים-טרגיים של ההיסטוריה הישראלית" בידי היסטוריונים כפרופ' שלמה זנד, לסבא הטוב, הגיבור הישראלי שיש עליו קונצנזוס כה רחב?
מסתבר ששנים של רדיפה אחר כבוד בקרב מנהיגי העולם, משתלמות לבסוף ושהכל בחיים – מי כמו פרס יודע – קשור בטיימינג: פרס נבחר לנשיאות מיד לאחר נפילתו של עבריין המין קצב, אדם שבייש את מוסד הנשיאות והמיט קלון על מדינת ישראל. פרס, רץ לנשיאות בתמיכתה של מפלגת "קדימה" – אז מפלגת השלטון – ולאחר שזכה בסיבוב הראשון ברוב קולות, נבחר במהלך הסיבוב השני בו היה המועמד היחיד. מסתבר שהנשיאות היתה המשרה המתאימה ביותר לאיש שלא ידע לנצח; בעולם הוא נתפש כרודף שלום גדול ובארץ, כגיבור לאומי, מקים הכור ובן טיפוחיו של בן גוריון.
איש לא פוצה פה על תקציב בית הנשיא, שבתקופתו של פרס הלך וגדל משנה לשנה – וכעת נחקר בידי מבקר המדינה. בשמאל לא נשמע צפצוף לגבי הקמת ההתנחלויות בידי פרס. על חלקו בהסכמי אוסלו – שלדעתי המיטו על מדינת ישראל אסון מתמשך ועל הודאה בכשלון המחפיר הזה, עליו שילמו אלפי ישראלים בחייהם, בכלל אין מה לדבר.
בשורה התחתונה, אין כל ספק ששמעון פרס מצא את מקומו בתור נשיא המדינה וככל הנראה, היה הנשיא הטוב ביותר שהיה לנו מאז ימיו של עזר וייצמן. יחד עם זאת, האדרת דמותו של פרס לא רק שאינה במקומה, היא גם חוטאת להיסטוריה רווית התהפוכות הפוליטיות של האיש שהפך מלוזר – לקונצנזוס.
"להיות שמעון פרס" - הערב (ראשון) ב-21:00, מיד אחרי החדשות