21 שנים אחרי שנרצח על ידי מחבלים במלון הייאט בירושלים, כתמי הדם עדיין ניכרים על הפתקים האחרונים שכתב ונשא עליו רחבעם "גנדי" זאבי בעת ההתנקשות. "ערפאת לא השתנה והוא מתעתע בנו"; "פרס חותר להחיות את אוסלו"; "משא ומתן תחת אש - הפקרת היישוב היהודי בחברון" וגם "הצטרפנו לממשלת אחדות ברגשות מעורבים. נמשיך לשרת את האומה מהאופוזיציה".
24 שעות אחרי שהודיע על התפטרותו מהממשלה, שר התיירות גנדי נורה בראשו ונרצח על ידי חוליית מחבלים. הערב (שלישי) בסרטו של יואב לימור, "שר על הכוונת", נחשפו גילויים חדשים על הרצח ונמסרו עדויות מבכירי מערכת הביטחון.
גנדי, איש הפלמ"ח וגנרל בכיר בצבא, הפך עם השנים לפוליטיקאי חריף שעורר מחלוקות - ולא רק בגלל דעותיו. מגיל צעיר משך אש. כבר כשהיה לוחם הוטל צל על התנהלותו הצבאית. היו שתיארו אותו כאדם ללא גבולות שפועל כשריף היחיד בשכונה, היו כאלה שראו בו גנרל אמיץ שיעשה הכל כדי לשמור על המדינה. כפוליטיקאי נשא בגאווה את דגל הטרנספר ותמך בגירוש פלסטינים למדינות אחרות כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בהמשך, נחשד בקשרים עם העולם התחתון ובהטרדות מיניות שנחשפו לאחר מותו.
גנדי היה הדמות הפוליטית הבכירה ביותר שנרצחה על ידי ארגון טרור. האחראים לרצח: החזית העממית לשחרור פלסטין, אחד הארגונים האלימים ביותר שפעלו בתקופה המדממת של האינתיפאדה השנייה. באותם ימים ישראל החלה במדיניות הסיכול הממוקד ובאוגוסט 2001, חודשיים לפני הרצח, חוסל אבו עלי מוסטפא - מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין. בתגובה איימו בארגון כי ישראל "פתחה על עצמה את אש הגיהינום, תגובתנו תהיה מרחיקת לכת וכואבת".
זמן קצר לאחר החיסול, התקבלה במערכת הביטחון התראה כללית על כוונה לפגוע בדמות בכירה בישראל. בשב"כ גיבשו רשימה של 15 יעדים פוטנציאליים, גנדי ביניהם. שלמה הר נוי, מומחה לאבטחה ולטרור בינלאומי ולשעבר ראש יחידה 730, היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, סיפר: "ברמת האטרקטיביות גנדי מוקם יחסית גבוה, מתוקף האידאולוגיה הימנית שלו. לא הייתה ידיעה קונקרטית לגביו, רמת האיום דורגה כבינונית".
הר נוי נקרא לשקם את יחידה 730 אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין. הנהלים השתנו, התקציבים גדלו, האימונים הפכו תכופים יותר - אלא שגנדי סירב בכל תוקף לאבטחה. "הוא טען שלא מוכן להיות מאובטח כי הוא לא סומך עלינו בגלל שנכשלנו ברצח רבין", נזכר הר נוי, "טען שהוא יכול לדאוג לעצמו. הבנתי שיש בעיה קשה וביקשתי להיפגש איתו. תשובה כזאת בחיים לא קיבלתי מאף אישיות: 'אין לו זמן ביומן לראש היחידה לאבטחת אישים עד אוגוסט 2001' . זה היה בחודש אפריל".
"הוא היה גנרל, אבל מהמילייה של ששת הימים - עם חטא ההיבריס, חטא הגאווה וההתנהלות המאצ'ואיסטית המגעילה. הוא ביזה אותנו כל הזמן, גם בצורה מילולית וגם בצורה התנהגותית".
בתו של גנדי, מצדה זאבי, הסבירה: "שאלתי את אבא פעם אחת מה הבעיה הגדולה בלקחת מאבטח. הייתה לו תשובה נורא ברורה: 'אם לי מגיע מאבטח, אז גם לכל אמא בשומרון ולילדים שלה מגיע מאבטח. אם את זה אנחנו לא הולכים לעשות, אז אני בדיוק כמוה'. לא צריך להיות איש ביטחון כדי להבין שאבא שלי היה יעד מספר אחת. באותם ימים בכנסת כולם ליטפו את ערפאת, אבל אבא קרא לערפאת נחש צפע. איך השב"כ לא הבין את זה? קל להדביק על אבא שהוא סירב לאבטחה".
באותה העת הקימו אנשי החזית העממית חולייה קטנה וממודרת במטרה לנקום את חיסול מפקדם. המחבל מג'די אל רימוואי פנה לחמדי קורעאן, צייד אותו באמל"ח והחולייה החלה לפעול בלב ישראל. מכוניות התפוצצו ביהוד ופצעו שמונה אזרחים, מכונית תופת הוחדרה לירושלים כמו גם ארבעה מטענים שהוסוו בקופסאות ממתקים. חלק מהמטענים זוהו ונוטרלו על ידי כוחות הביטחון, חלקם התפוצצו וגרמו לנפגעים. בנס לא היו אבידות בנפש.
לדברי קורעאן, בשלב הזה רימאויי פנה אליו והציע לבצע פיגוע גדול בבית המלון בו התארח גנדי באופן קבוע, מדי שבוע, לילה לפני שנדרש להתייצב בכנסת. "הוא שאל אם אני מוכן להשתתף, אמרתי שכן. הוא ביקש שאלך לראות את בית המלון הייאט בירושלים. לא אמר לי למה, רק שאלך לראות אותו".
הר נוי הסביר כי, "מה שהפך את גנדי לאטרקטיבי בעיניהם, זו העבודה ששהה במלון הייאט. היה למחבלים מספיק מידע, גם בגלל העובדים, וגם בגלל שידעו על השהייה הקבועה שלו שם. עקב כך, בחרו בו כיעד לתקיפה. הוא היה יורד לארוחת בוקר עם רעייתו, היה מגיע הנהג, מצטרף אליהם ואחר כך גנדי היה עולה לחדר. את ההתנהלות הזאת המחבלים הבינו. זו כרוניקה של רצח ידוע מראש".
"הם ידעו על הדפוס שהוא מגיע לבית המלון באופן קבוע, ולאותו החדר באופן קבוע", סיפר ראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר. "מפגע שרוצה לבצע את זממו לא יכול לחלום על מידע יותר אינטימי מזה". אנשי השב"כ ביקשו מגנדי להחליף בתי מלון מפעם לפעם ולשנות סדר יום, אלא שלטענתם תגובתו הייתה "לא מעוניין".
מה שקרה ב-17 באוקטובר 2001 במלון הייאט לא היה צריך לקרות, ולא רק בגלל בעיית האבטחה של גנדי - אלא גם בגלל המודיעין שהשב"כ הצליח להשיג קרוב מאוד לרצח. מודיעין שהתקבל בארגון הצביע כי החזית העממית מגלגל פיגוע משמעותי, אלא שהמידעים הצביעו דווקא על מכונית תופת. "כל יכולות האיסוף ניסו להבין איפה ומתי. הבנו שזה בטווח הזמן המיידי", גילה אילן, לשעבר רכז רמאללה בשב"כ, "ישבנו 24 שעות רצוף על הסנסורים וחיפשנו מאיפה הם יוציאו את מכונית התופת. ראינו תמונה מסוימת, קיבלנו תמונה אחרת".
לצורך ההתנקשות קורעאן גייס מחבל נוסף מהחזית העממית, באסל אל אסמר, מי שהיה שותפו בפיגועים הקודמים שביצע בישראל. השניים הגיעו לבית המלון 24 שעות לפני הרצח, החנו את המכונית בחניון והסליקו בתוכו שני אקדחים. הם שכרו חדר בשמות בדויים והתמקמו. בשעות הערב נטמעו בשגרת בית המלון: שתו קפה בלובי, אכלו ארוחת ערב והשתמשו במתקני הספא. הם ניסו דרך הקבלה בבית המלון להזמין נערת ליווי, אך ללא הצלחה. המחבלים התכוננו לקראת ארוחת הבוקר למחרת, כשהתוכנית הייתה להתנקש בגנדי כשיחזור מחדר האוכל לחדר הקבוע שלו בבית המלון הזה: חדר 816.
עם אור ראשון הצטרף לחולייה מחבל נוסף, מוחמד פהמי רימוואי, שוהה בלתי חוקי מירדן. הוא הגיע עם מכונית מילוט נוספת. בשעת בוקר מוקדמת קורעאן ירד לחדר האוכל וחיכה לשר זאבי. בשעה 06:30 הגיע השר לאכול ביחד עם אשתו, בהמשך הגיע גם הנהג. קורעאן עלה חזרה לחדר והודיע לבאסר שגנדי בחדר האוכל. הם ירדו למכונית, הצטיידו באקדחים ועלו במדרגות לקומה 8. המחבלים נעמדו בפתח הדלת שמובילה למסדרון, כשהיא פתוחה מעט, והמתינו שהשר זאבי ייצא מהמעלית לכיוון החדר שלו.
כשסיים לאכול עלה גנדי לחדר 816 כדי להוריד את המזוודות, בזמן שאשתו והנהג נשארו בחדר האוכל. חלוקת התפקידים בין המחבלים הייתה ברורה: קורעאן אמור לירות בשר בעוד שאל אסמר יירה במאבטח. כשגנדי יצא מהמעלית, ללא אבטחה, המחבלים ניגשו אליו בשקט, לא רצו לעורר את תשומת ליבו. כשהתקרבו אליו קורעאן קרא לעברו. כשגנדי הסתובב המחבל ירה בו שלושה כדורים ופצע אותו פצעים אנושים.
יעל זאבי, רעייתו של גנדי, תיארה לאחר הרצח כי, "כשפתחתי את המעלית ראיתי אותו שוכב. ניגשתי אליו, צעקתי - גנדי, גנדי, ניסיתי להרים אותו. פתאום, על יד הראש, ראיתי קליע. ברגע הבנתי מה קרה".
מיד אחרי הרצח קורעאן ואל אסמר נמלטו במהירות מבית המלון ונכנסו למכוניתם. פהמי שהמתין במכונית המילוט הנוספת לא הצליח להניע. אל אסמר וקורעאן עזבו בלעדיו ופהמי ברח מהמקום רגלית. המחבלים חיפשו את הדרך המהירה ביותר להגיע לשטחי הרשות הפלסטינית ונסעו לכיוון מזרח ירושלים. בינתיים, בבית המלון, כוחות המשטרה והשב"כ פתחו בחקירה - כשכל דקה שעוברת קריטית.
אחרי שאספו את המודיעין הרלוונטי, גילו כוחות השב"כ כי המחבלים כבר היו על הכוונת שלהם. "זה מתסכל, זה מדכא. פיקששתי את היעד העיקרי לפיגוע שלהם", הודה יורם עזר, לשעבר בכיר בשב"כ, "בשש בערב, אחרי תחקורי אנשים מהרבה מאוד מקומות, הגענו למסקנה שמשפחת עלווי ממזרח ירושלים קשורה לאירוע".
השב"כ התמקד בביתו של צלאח עלווי, חבר של קורעאן, בכפר עזרייה שבמזרח ירושלים. ההערכה הייתה כי חוליית המחבלים מסתתרת שם. בחצות הלילה הימ"מ בשיתוף היחידה המבצעית של השב"כ נערכו לפשיטה על הבית. הייתה התלבטות בין הגעה שקטה וסמויה רגלית או הגעה בנסיעה שקטה. הכוחות בחרו להגיע במכוניות, כיתרו את הבית, אך המחבלים שהסתתרו בפנים עלו עליהם.
"לפתע שמעתי את אחד מלוחמי הימ"מ צועק את המילה שתמיד גורמת צמרמורת לכל לוחם או איד שב"כ בשטח - ברחן", נזכר עזר, "ברגע שאתה שומע את המילה כזאת, כלומר שמישהו ברח, אתה מבין שאתה בברוך לא קטן. חושך אימים, בלגן, אלפים מתעוררים לך בשכונה, לך תבנה את הערכת המודיעין שלך מחדש. קיבלתי החלטה שמתחילים לרוץ אחרי המחבלים. הלוחמים הרימו פחים ואבנים, הפכו מכוניות. היה לחץ זמן ועול, גם מהכישלון וגם מהרצון לנקום, לסגור מעגל. אנחנו בני אדם, גם אנחנו חושבים מהבטן".
ההחלטה להיכנס לכפר במכוניות ולא רגלית הייתה שגויה. הכוח נחשף ובזמן שפשט על הבית של עלווי, המחבלים נמלטו לבית אחר. "ראית אותם, נגעת בהם, היית 100 מטרים מהרוצחים עם מיטב הלוחמים שלנו, 300 קנים מוכוונים לבית - והם חמקו".
קורעאן, אל אסמר ופהמי נמלטו לאזור בית לחם. אנשי השב"כ הצליחו לאתר את הטלפון האישי של פהמי, צלצלו אליו וגרמו לו לחשוב כי מי שמדבר איתו הוא מפקד בחזית העממית. שלחו את פהמי להמתין בנקודה מסויימת לאיסוף, אלא בתוך המכונית חיכו כוחות הביטחון הישראליים שלקחו אותו למתקן החקירות. בינתיים, קורעאן ואל אסמר הגיעו לרמאללה וקיבלו מחסה אצל יאסר ערפאת במוקטעה. כמה חודשים לאחר מכן ישראל נכנסה לרמאללה במבצע חומת מגן ודרשה את הסגרתם. הפלסטינים סירבו. בתיווך בינלאומי נחתם הסכם שלפיו הרוצחים ייכלאו ביריחו תחת פיקוח בינלאומי. ב-2006 עזבו הסוהרים הזרים את הכלא וישראל מיהרה לפשוט עליו. המעגל נסגר.
"היום אירוע כזה לא יכול לקרות", טען א', לשעבר מנהל אזור ירושלים בשב"כ, "אירוע כזה, על ידי ארגון ממוסד, הסיכוי שהוא יקרה קלוש מאוד". אחרים סבורים שזה יכול לקרות שוב. "צריך להבין שאין 100% ביטחון", הסביר עזר, "נכון, יש אחיזה, יודעים 1,001 דברים - אבל את הדבר ה-1,002 אתה לא בהכרח יודע".
דיכטר, ראש השב"כ בעת ההתנקשות, סיכם: "זו הייתה הרגשה קשה מאוד, גם מול האישה והילדים. אתה הגורם שהיה אחראי לאבטחה שלו. היו תחקירים על איך זה שלא ידענו תנועות בסיסיות. כששאלו אותי 'אתה לא חושב להתפטר?', אמרתי שבמקרה הזה לא. פספסנו את המקרה של גנדי. היינו צריכים לאבטח אותו בשיניים".
"אישית, הרגשתי שעשינו את כל מה שאפשר על מנת למנוע את הרצח", סיכם הר נוי. "לא הרגשתי אשם לרגע. אחראי כן, אשם לא".