לרגל תשעה באב, ישודר מחר (רביעי) בערוץ 12 הסרט התיעודי החדש "בחסדי שמיים", אותו יצרו הבמאי יריב מוזר ודובר צה"ל לשעבר, תא"ל במילואים רונן מנליס בשיתוף המכון החרדי למחקרי מדיניות. בסרט מתועדים החיים בבני ברק בזמן התפרצות נגיף הקורונה בעיר והמאבק למיגורו. באמצעות תיעוד חיי היום-יום של התושבים במהלך הסגר שנערך בחג הפסח וראיונות עם ראש העיר, אנשי צבא ורבנים מובילי דעה, ביניהם גם גדול הדור הרב חיים קנייבסקי, היוצרים משרטטים תמונה שונה של הקהילה החרדית מזו שהצטיירה בתחילת משבר הקורונה.
רונן מנליס: "הרגשתי שיש לי משימה - להביא את הסיפור של בני ברק בדרך אחרת"
הייתי בבני ברק בעבר. מבקרים "כמוני" נוהגים לבוא בחמישי בערב כשמסעדות האוכל היהודי עמוסות באנשים, הרחובות הומים וקולות התפילה עולים מבתי התפילה והישיבות.
מחלון הקומה השלישית בעיריית בני ברק, התבוננתי על העיר שלא הכרתי מספיק. העיר נראתה אחרת לגמרי, ריקה, עצובה ומבוהלת. הימים ערב ליל הסדר, מדינת ישראל מתכנסת לסגר "הגל הראשון", הרחובות כמעט ריקים, מידי פעם עובר ברחוב אברך, משפחה חרדית, רב, אם וילדיה. מידי פעם מפלחת את הדממה סירנה של אחד מארגוני החסד והעזרה או תפילת מניין המרפסות הכל כך מרגשת.
הגעתי למטה החירום של רוני נומה בשביל להוביל לבקשתו את מאמץ השיח מול הציבור החרדי בקורונה. כמה שעות אחרי שהגעתי לבני ברק הופיעה על צג הטלפון שלי ההודעה הרגילה מיריב מוזר כמו בכל פעם שהוא שומע על התפתחות משמעותית - "המפקד, אני זמין - תן פקודה". רק אחרי שלושה ימים התפניתי לחזור אליו - "בוא מהר, זה לא מה שרואים משם". הרגשתי שהמשימה שלי השתנתה, שאני חייב להביא את הסיפור של בני ברק בדרך אחרת. התבטאות חלק מהעיתונאים, נבחרי הציבור וראשי הרשויות הבהירו לי שהסיפור הפעם הוא גדול מהמשימה אליה התנדבתי - הוא סיפור על ישראל 2020 שחייבים לספר אותו.
קשה לי להחליט מה הרגע המרגש ביותר או הנקודה שבה הבנתי שיש בעיר ובאנשים שלה משהו שאי אפשר לראות מבחוץ - המדרגות הריקות בחצר ביתו של גדול הדור הרב קנייבסקי, השיחה עם הרב גרוס על לימוד ברבים למול ציון יום הזיכרון, המפגש היום יומי עם אנשי העירייה והחיבור האישי, השיחות הליליות עם הרבנים, השיחות הארוכות עם הסופר חיים ולדר והמראה של חיילי צה"ל, בהם חיילים שלי, ברחובות העיר.
אני חושב שהתובנה שמשהו אחר התחיל כאן היתה לפני שבועיים, ערב שישי. במאי תל אביבי ותא"ל לשעבר בצה"ל על מרפסת ביתו של דוד פינקל ("שלייקס"), ראש המטה של ראש העיר בני ברק. ברקע נשמעים קולות התפילה בסגנונות השונים מהמרפסות השכנות. על שולחן ארוחת השישי מטעמי השבת ובפינת החדר עומר ונטע שלי בונים פאזל עם יונתן, תהילה וקובי של פינקל משל היו חברי ילדות רבי שנים.
הסיפור של בני ברק בקורונה הוא סיפור על אנשים, על ארגוני צדקה ועל חיבור בין חלקי הציבור, סיפור על חברות בצל מחלה ופחד, סיפור של חילונים וחרדים שהמאחד ביניהם הוא החיים המשותפים במדינה שלנו.
איננו יודעים איך נסכם את תקופת הקורונה בראיה היסטורית. מבחינתנו זכינו להזדמנות יחודית לשיח אמיתי המבוסס על ערבות הדדית, כבוד הדדי, הבנה והקשבה. אנחנו מקווים שערב תשעה באב המיוחד הזה הוא יגיע גם אליכם.
יריב מוזר: "הסרט מביא למסך פסיפס של דמויות, סצינות ומנהגים, כאלה שהעלו דמעות בעיניי"
הפנייה של מנליס להגיע לבני ברק, הזכירה לי סיטואציה אחרת שתיעדתי כבמאי דוקומנטרי - מלחמת לבנון השנייה. אז, בקיץ 2006, נקראתי לצפון בצו שמונה וברגע האחרון ארזתי את מצלמת הוידאו שלי במה שהפך להיות סרט התעודה הראשון שביימתי - "המלחמה הראשונה שלי", שצולם כולו בשטח, על מדים ובזמן אמת. בחג הפסח האחרון הרגשתי את אותה הרגשה בעיר בני ברק. הסגר שהוטל על העיר, הרחובות השוממים וכוחות הביטחון הרבים שהסתובבו בעיר נתנו לי את ההרגשה של נסיעה לאזור מלחמה.
ההזדמנות שקיבלתי לתעד את הקהילה החרדית במהלך משבר הקורונה, בתקופת חג הפסח, היא בדיוק המקום שיצירה דוקומנטרית יכולה וצריכה להיות בו - להיות בחזית ולהביט אל המציאות הקשה והכאוטית, מתוך מקום מעורב ומשתתף. חמלה, אהבה ורצון כנה להבין ולפרש את נפש האדם בהתמודדות מול הקטסטרופה, הם הזכות והאחריות שיש ליצירה דוקומנטרית. על אחת כמה וכמה כאשר החזקתי בעצמי את המצלמה והישרתי מבט למצולמים כפי שהמציאות חייבה אותי לעשות. לא יכולתי להרשות לעצמי להיכנס לבני ברק עם צוות צילום ולסכן גם את הבריאות שלהם. הסיטואציה שבה אני מחזיק את המצלמה יצרה אינטימיות, מעורבות אישית, וקשר בלתי אמצעי עם המצולמים.
כל פעם פגשתי מישהו ברחוב והתלוויתי אליו. רכבתי על האופנוע של כונן ארגון הצלה שנקרא לסייע בפינוי חולים, עליתי עם החיילים והמתנדבים לחלק אוכל בבנייני דירות צפופים ועקבתי אחרי חסיד ישיבת בעלז כדי לגלות כמה הם מקפידים על האפייה המסורתית של מצות המצווה מספר שעות לפני כניסת החג, בסצינה שהעלתה דמעות בעיניי. פגשתי את הרבנים הגדולים שחיים בצמצום ובצנעה שכל כך מנוגדת למעמדם הרם והנישא. כאשר צילמתי את הרב קנייבסקי ניסיתי להעביר מבעד למצלמה את תחושת הקודש שהייתה בחדר.
הסרט התיעודי "בחסדי שמיים" צולם כמו זבוב על הקיר, במינימום התערבות, מתוך יראת כבוד למצולמים ולא מתוך שיפוט או ניסיון עקר לחפש את האשם. זו לא מלאכה עיתונאית, זו מלאכה תיעודית, שמחפשת להביא את מורכבות החברה החרדית, את עולמה, אמונתה ודרך חייה וכל זאת מתוך מבט כנה ומכבד ובגובה העיניים ולא בהתנשאות וביהירות. הסרט מביא למסך פסיפס של דמויות, סצינות ומנהגים, המבקש לתאר את הכאוס שהתנהל בעיר תחת מגפת הקורונה. העיר היא הגיבור המרכזי של הסרט והמצלמה פוגשת באנשים ברחוב, במרפסות, בחלונות ומתמקדת בפנים שלהם ובאורחות חייהם הייחודיות.
מגפת הקורונה היא בעצם 'תירוץ' להצצה חד פעמית ונדירה לקהילה החרדית ששומרת על ריחוק חברתי וסגר בשגרה שלה מול החברה המערבית-חילונית. הסרט איפשר לי לגלות את העושר והמגוון של הזהות היהודית-חרדית ולעסוק במורכבות של הקהילה הזו והערכים המכתיבים את חייה, ובראש וראשונה הערך המרכזי של לימוד תורה. יצאתי לבני ברק עם הדימוי השגור של החברה החרדית כפי שהיא מוצגת לפעמים בתקשורת החילונית. במשבר הקורונה זה יצר עוול קשה ואנטיגוניזם כלפי חברה שלמה, שסרט זה מבקש לתקן ולו במעט.