גברת מהקריות התקשרה אליי וביקשה, כמעט בדמעות, "דבר עם בתי. היא עזבה לשם עם משפחתה לפני 6 שנים. הם חיים בקונטיקט ואני יודעת שהם מתלבטים. בבקשה תשכנע אותה לחזור". אני מכיר היטב את כאבה וגעגועיה של הגברת אבל כמובן שהשבתי בקשתה ריקם, אני כנראה האחרון שיכול לעזור לך, אמרתי לה, עם בני שלי אני מדבר כבר שנים והא מנפנף את כל טיעוניי.

התקשר בחור מהרצליה והפציר בי, "אתה חייב לשלב את הספור שלי בסדרה שלך. ארה"ב זה מקום פסיכי! דפוק עד היסוד. היינו שם 4 שנים וברחנו כל עוד נשמה באפינו". הסתבכת? שאלתי. "התשובה היא כן. אבל תשמע על מה?!"

הבחור על הקו מספר שיצא עם משפחתו לטנסי למשרה מהחלומות בחברת טכנולוגיה גדולה. אשתו עבדה כמורה בקהילה היהודית ושתי בנותיהם התחנכו בבית ספר פרטי. הם גרו בשכונה יוקרתית בפרברי העיר. יום קיץ אחד הבת הגדולה, בת 11, חזרה מוקדם מבית הספר, ההורים לא היו בבית ובידה לא היה מפתח. הילדה טיפסה על הפרגולה בחצר ומשם נכנסה מבעד לחלון הפתוח לחדרה בקומה השנייה. היא פשטה בגדיה והלכה לישון.

"אני הוזעקתי מהעבודה לבית המשפט המקומי כדי לשחרר את בתי בערבות", מספר האיש וניכר שהאירוע עדיין מעביר צמרמורות בגופו. הילדה התעוררה במיטתה כשלראשה מוצמדים 4 קני רובים. בחדרה הייתה יחידת ההתערבות המיוחדת של משטרת העיר כשהמפקד צורח: "אל תזוזי!". הילדה מהטראומה לא הצליחה להוציא הברה מפיה. כוח המסתערבים אזק אותה בידיה והובילה למעצר בתחנת המשטרה והכל בגלל רגע אמריקאי כל כך אופייני - שכנה ראתה מישהו מטפס לתוך הבית והזעיקה משטרה. עד כאן הכול בסדר. אלא שכשמדובר במשטרה באמריקה כל מטפס הוא טרוריסט והם לא לוקחים צ'אנסים וגם לא מפעילים שכל ישר. השופט ראה את התנהגותה של הילדה בחומרה יתרה. הוא קנס את המשפחה, הוסיף מאסר על תנאי ואמר: "יש בלבי ספק אם אתם הורים ראויים". באמריקה עם הערה כזו מבית המשפט עלולים ליטול מכם את הילד. "עזבנו את אמריקה הכי מהר שיכולנו", סיפר הבחור, "הם משוגעים שם. הילדה עדיין לא התאוששה והיא בטיפול מאז".

וזה סיפורה של עוד שיחה שקיבלתי השבוע. בפרק הקודם תיארנו את מגפת ההירואין שמכה באנשים צעירים בארה"ב. הנשיא טראמפ אמר במפורש שהוא שוקל לאמץ את השיטה הסינגפורית שבה כל סוחר סמים מוצא להורג. בכמה מדינות בארה"ב הם מטילים עונשים כבדים על מי שנתן לאדם צעיר את מנות ההירואין שהובילו למותו. "זה הסיוט הכי גדול שלי, ספרה לי ישראלית שגרה עכשיו בסיאטל, הבן שלי בקולג' ואני סמוכה ובטוחה שהוא לא ייגע בסמים. אני סומכת עליו במאה אחוזים. אבל", עוצרת הגברת מעבר לקו ולוקחת אוויר, "שמעתי על כמה וכמה מקרים שבהם תלמידים כמו בני שלא נוגעים בסם, במהלך מסיבה בקמפוס קיבלו מנת הירואין והחברה הפצירו בהם לשאוף את האבקה. הילדים הטובים לא הסכימו והעבירו את 'הצ'ופר' למישהו אחר. רצה הגורל והמנה הזו הייתה המנה הקטלנית. הנער שסרב לסמים והעבירם לאחר הואשם בסיוע לרצח ונשלח ל 15 שנים בכלא! אצלם כאן אין הסברים, אין טיעונים ואין תירוצים. נתת לו הירואין. הוא מת. אתה פושע מסוכן".

קיבלתי גם שיחות מישראלים זועמים שלא הבינו איפה "הציונות" בסדרה שלי. מדוע הטיעונים הלאומיים נפקד מקומם? למה אתה לא מבהיר שמי שנוטש את מולדתו הוא בוגד? ממש כך באלו המילים. תקשיבו לי טוב, אמרתי להם, הבן שלי הוא לא נפולת, הוא איננו נמושה ובטח לא בוגד. הוא איש סקרן, חכם ואמיץ שהלך בעקבות החלום שלו ואני כל כך גאה בו. הישגיו באמריקה מאוד מרשימים. אמריקה בהחלט הייתה טובה עבורו אבל כמו שאני מראה בסדרה, זו מלכודת פתאים. אמריקה מפחידה אותי כי היא מסוכנת. פי כמה וכמה מישראל על אף השכונה המשוגעת שבה אנחנו חיים.

ומה הכט, אין ציונות? מה זה לא נימוק?!? למגינת לבם של בני שיחיה אני עונה - לא נשמה. לאסוננו זה כבר טיעון חלש, בסיטואציה הזו כשאתה מנסה להחזיר את הילד הביתה, המשפחה באה לפני המדינה.

"בין אריזונה לנס ציונה", פרק אחרון בסדרה ישודר בקשת 12